אנשי מודיעין מחפשים בקביעות סימנים מעידים על-מנת להבין אם תמונת המצב שהם רואים אצל האויב סטטית או משתנה. אם הידיעה שהתפרסמה, ולפיה אסמא, אשתו של נשיא סוריה, בשאר אסד, עזבה עם ילדיה לרוסיה והגיסים יצאו לאמירויות, הרי שהיה זה סימן מעיד שיש בו פוטנציאל לימים היסטוריים במזרח התיכון. שלל הידיעות בימים האחרונים של סירוב אירני לסייע לאסד, גמגום רוסי וסירוב עירקי לבקשת טהרן להושיט יד לרודן הסורי - כולם גם הם בבחינת סימנים מעידים. הבוקר (8 דצמבר) כבר אפשר לקבוע שאלו הם ימים היסטוריים. שלטון הבעת' בסוריה מאז 1963 הגיע אל סופו. גם שושלת אסד, זו שהורכבה מחאפז האב ובשאר הבן, אינה קיימת עוד. למה זה קרה? לא צריך להיות מומחה גדול למזרח תיכון ו/או ליחסים בינלאומיים כדי להבין את עמדות השחקנים החיצוניים. ממש בקצרה לטובת הקוראים והקוראות: ולדימיר פוטין תקוע באוקראינה. עוד מעט ימלאו שלוש שנים לפלישה הרוסית (פברואר 2022) וסיום המלחמה שם אינו נראה באופק. פוטין סופר אבידות בקרב, גירעון כלכלי עצום ובעיקר הוא נעדר חלופה למטרה שהציב לעצמו לפני שלוש שנים: לכבוש את אוקראינה. ברוח ההיסטוריה אפשר להעריך שפוטין מחכה לדונלד טראמפ. אירן גם לא התלהבה לעזור לאסד, אותו כבר הצילה בעבר. המפלה של חיזבאללה מול ישראל עשתה את שלה. טהרן מחשבת מסלול - מדיני, ביטחוני וכלכלי - מחדש, ואינה ממהרת להמר שוב על המשך שליטתה של משפחת אסד העלאווית. גם האירנים מחכים לכניסתו של דונלד טראמפ על-מנת להבין מה הוא רוצה לראות במזרח התיכון. אם לשפוט על-פי כהונתו הראשונה של טראמפ, אין למה לצפות. בשנת 2017 הוא סבר שאסד הוא הרע במיעוטו והפקיר את המורדים לבדם. רוסיה מיהרה ליישר קו ומדינות ערביות שתמכו בגלוי ובחשאי במורדים, הפסיקו לאלתר את תמיכתן. אפשר להעריך שיועציו של הנשיא האמריקני החדש-ישן לסוגיות המזרח התיכון יניחו לפניו תוכנית עבודה רצויה לאינטרסים האמריקניים. מה יבחר טראמפ לעשות? קשה לדעת. שוב, על בסיסי כהונתו הראשונה, הוא שטחי, נוטה למצבי רוח ולא צפוי. המצב המתהווה בסוריה הוא גם, מטבע הדברים, אתגר של ממש לישראל, ולו בשל הגבול המשותף בין המדינות. היסטורית, מאז 1973, צבא סוריה לא נלחם בישראל. המשטר הסורי נתמך בידי אירן מאז 1979, תומך בחיזבאללה בלבנון ונזקק בחזרה לסיוע של נסראללה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים בסוריה. עכשיו אין לחיזבאללה יכולת להתגייס לצד צבא סוריה (המתפורר) והאירנים, כאמור, מחשבים מסלול מחדש. בכל אלו אין לרמז על העתיד לבוא מכמה טעמים שראוי להניח בפני הקורא הישראלי: 1. שלטון אסד נפל. אלו ימים היסטוריים באזור, שכן המשפחה שולטת בסוריה מאז 1970. 2. זהות השלטון החדש אינה ברורה. משלל הדיווחים עולה כי הסונים הם הרוב, אך כלל לא ברור אם דווקא אנשי אל-קאעידה לשעבר, המנסים להציג תדמית מתונה, יהיו אלה שישלטו. ישראל, מכל מקום, חייבת לאסוף את המידע הדרוש על-מנת להבין מי ישלוט בדמשק (ובכל סוריה?) ביום שאחרי. 3. מעמדם של הכורדים, הלוחמים גם הם בשלטון אסד, אינו ברור גם הוא. כפי שקרה בעבר, גם הפעם נקרית לכורדים, לפחות אלו שבסוריה, הזדמנות לממש את החזון לאוטונומיה או מדינה עצמאית משלהם. טורקיה, מן הסתם, תתנגד, אבל אין לסתום את הגולל על האפשרות שטריטוריה סורית עכשווית תהיה בסוף בשליטה כורדית עצמאית. שוב, וושינגטון תצטרך לבחור כיצד לנהוג בסוגיה. 4. סוריה של 2011 הייתה מדינה של 23 מיליון סונים, שיעים, דרוזים, עלאוים, כורדים ונוצרים. על-פי אומדנים שונים לפחות שליש מאזרחיה עזבו את המדינה, ולא ברור מה מחבר את אלו שנותרו שם: הם מפולגים מבחינה דתית, אתנית ואידיאולוגית. המצע של מפלגת הבעת' (אחדות, חרות וסוציאליזם) פשט מזמן את הרגל בשל עריצותה של משפחת אסד. מי שישלוט במדינה הסורית לאחר אסד, יצטך למצוא מכנה משותף, שאינו בהכרח התלכדות נגד האויב (הסוני, הטורקי, הכורדי או הישראלי). בשורה התחתונה, נכון לדצמבר 2024, ישנם סימני שאלה רבים סביב המצב בסוריה, וההמתנה לממשל טראמפ הופכת קריטית הרבה יותר. בכל זאת מסקנה אחת אפשר כבר לסמן: כוחן של בריתות מסורתיות אינו עומד לנצח, ואינטרסים לאומיים - של רוסיה ואירן - גוברים על פני התייצבות לצד בעל ברית חלש.