זמן קצר לאחר קום המדינה הועברו מבני וציוד מטוויית "גולדן ספינדל" לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וזה העביר מכר את ציוד ואת מכונות המטוויה ליזמים ומפעלים בארץ ואת המבנים העביר לרשות צה"ל. בתקופת מלחמת השחרור וזמן קצר לאחר המלחמה פעלה בשטח מחנה בית דגן יחידה לתיקוני רכב של חיל התחבורה ותוקנו בו רכבים ומשוריינים. האנגרים הגדולים במקום ששימשו את המטווייה עד לא מכבר לאולמות יצור לאריגי בד הפכו לסדנאות לתיקון רכבים.
בינואר 1949 הפכה סדנת התחבורה בבית דגן ליחידה במ"ב 684 (בית מלאכה בסיסי) בתחילה בוצעו במקום תיקוני רכב א' (טנדרים, משאיות ומכוניות נוסעים), והוקמו שם נגרייה, רפדייה ומצבעה. באפריל 1949 כבר פעלו בשטח מחנה בית דגן לא פחות מארבע סדנאות בהם עבדו כ-130 בני אדם - קצינים, נגדים, חיילים סדירים ואזרחים עובדי צה"ל.
בשנות ה-50, זו הייתה סדנת העבודה הגדולה בצה"ל שכללה יותר מ-1,000 עובדים, חיילים ואזרחים, ביניהם עולים חדשים וגם ערבים שגויסו מבין השבויים שנתפסו במלחמה (ויש מהם שהמשיכו לעבוד במחנה עשרות שנים אח"כ). בהמשך שונה שם היחידה ונקראה במ"ב 681 (בית מלאכה בסיסי). בתקופת מלחמת סיני תוקנו והושמשו כאן גם טנקים ומשוריינים.
בשנות ה-60 פותחו במחנה בית דגן אמצעי ראיית הלילה הראשונים של צה"ל. בתחילת שנות ה-70 שונה שם היחידה שוב ונקראה מש"א 7100 (מש"א-מרכז שיקום ואחזקה). בזמן מלחמת יום כיפור בשנת 1973 הותקנו בבסיס משגרים לטילי העורב (טאו) שהגיעו אז בפעם הראשונה לצבא במשלוחי החרום מארה"ב. היחידה גם שיקמה במהירות מנועי טנקים פגועים שהגיעו משדה הקרב.
מחנה צה"ל הוא הוא חלק מנוף ילדותי, שכן נולדתי וגדלתי במושב השוכן לא הרחק ממחנה צה"ל בית דגן. אני זוכר כילד את ההילה והמסתורין סביב המחנה, שהיה מוקף חומת אבן גבוה וגדרות ולא היה ניתן לראות מה מתרחש בתוך הבסיס, דבר שהגביר את המסתורין סביבו. שמועות התהלכו במושב בו גדלתי כי במחנה מייצרים חומרי קטל הרסניים.