לא הכרתי את סרן אברהם בן פנחס. אני כותב ומסתכל בתמונתו בעיתון הארץ. חיוכו כובש אותי. אני משוכנע שהיא כבשה את ליבם של כל הקוראים. הפאות והכיפה שעל ראשו מסגירות אדם, שבסדר יומו נמצאו הרבה עתים לתורה וגם עתים לעבודה. סרן אברהם בן פנחס, מפקד מחלקה בשריון בגדוד 46 של חטיבת 401, השאיר הורים ותשעה אחים ואחיות הכואבים את לכתו. מהמעט שידוע לי מהקריאה בעיתון הוא נפצע קשה לפני כחודשיים בדרום רצועת עזה. מיד לאחר החלמתו מהפציעה הקשה החליט שהוא חייב לחזור לחבריו ליחידה הלוחמת. חברים הרעיפו עליו שפע של אהבה בציינם ש"סרן אברהם היה בו שילוב של ידע רחב, אהבת תורה ויכולות מעשיות גדולות...". כואב לי שאדם שיכול היה לעשות חייל במיזוג של חיי תורה ועבודה, כל עולמו היפה, מופתיות המיזוג של עולם התורה והעמל, מוסגרה במודעת אבל קודרת על נפילת החייל ה-809 מתחילת המלחמה. סרן אברהם פנחס נהרג מטיל נ"ט בדרום רצועת עזה בסביבות רפיח. אני מודע לכך, שהוא היה חדור אהבה לוהטת לכל המשימות הצבאיות שהוטלו עליו בעת המלחמה, אותן הוא ביצע בדבקות ובנאמנות רבה. וזה מה שמגביר את כאבי. כואב לי שהדמות האהובה, הדמות שהייתה יכולה לעשות חייל בעולם התורה בשילוב עולם העבודה, כל חייה נקטפו במלחמה, שהייתה חייבת להסתיים כבר לפני מספר חודשים. אני מודע לכך, שאברהם בחייו היה נאמן להשקפת עולם, שאני אישית חולק עליה ועושה כל מאמץ לשכנע את תומכיה בטעותם. אך אני מסיר את כל חילוקי הדעות שלי עם עולמו הרוחני של סרן אברהם בן פנחס ז"ל, כשאני מסתכל בתמונתו של החלל ה-809, אני פשוטו כמשמעו דומע וכואב מדוע החיוך המתפרץ מהתמונה נלקח מהוריו ומתשעת אחיותיו ואחיו ומכל חבריו אוהביו. מדוע מעולם התורה נלקח אדם שאת חייו הקדיש לה. לזכרו של סַרן אברהם בן פנחס אני מבקש להקדיש בית אחד משירה של המשוררת לאה גולדברג "ילדות" (מהספר "מוקדם ומאוחר" עמ' 19) כִּי הָיוּ אֲדֻמִּים הַדּרָכִים שֶׁהָלְכוּ לַשְּׁקִיעָה וְעֶדרֵי הַחוֹלוֹת שֶׁגָּלשׁוּ אֶל הַיָּם כִּי כַּנְפֵי הַשְּׁחָפִים הֶאֱדִימוּ לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה. כִּי כָּל זֶה הָיָה פֹּה קָרוֹב בָּעוֹלָם.