תמכתי לא רק בכניסה היבשתית לעזה (שבנימין נתניהו עיכב זמן רב) אלא גם בחידוש האש במערכה הקשה מכולן ברפיח, וזאת בזכות נכד שפיקד כקצין מילואים על פלוגה ביחידה מובחרת, והרי הבנתי מה משמעות הדבר מבחינתו-בחינתנו. הוא זה ששכנע אותי כי תוכנית התקיפה ברפיח שוכללה בלי לומר מה היא, וחייבים להסתער עליה.
בעקבותיו תמכתי גם בתקיפת החיזבאללה למרות שעלה צפונה ושהה שם לכל אורך הלחימה וסיים במבצע מיוחד, שתוכנו אינו ידוע לי, ושוב הבנתי מה משמעות הדבר. הוא משוש חיי ושהה שם עד לימים אלה ממש. אין זה דבר קל.
לא לרעייתו ולהוריו ולאחיותיו, אך הן מעולם לא קיללו ולא הניחו לדיכאון להשתלט עליהן, והמשיכו לתפקד בפנים עצובות.
דווקא על יסוד זה, ובהערכה כי צה"ל אשר כשל ב-7 באוקטובר הוכיח כי הוא צבא מעולה, "קשת יהונתן לא נסוג אחור, וחרב שאול לא תשוב ריקם" - אני מציע לרמטכ"ל הרצי הלוי להוריד עתה פרופיל. הניצחון כה מוחץ וההישג כה גדול, שלא כדאי לחתור למגע יזום. הערך השולי בהשמדת עוד כמה משגרים מן היבשה (להבדיל מהאוויר) אינו שווה במחיר סיכון החיילים.
עד שיוסדרו העניינים, קודם כל שחרור החטופים ולאחר מכן ארגון השלטון בעזה - צריך לוותר על כל יוזמה בלתי הכרחית. שום הריגת מחבל אינה שווה סיכון של ישראלי אחד.
צריך להחליט כי ישראל עוברת למגננה ערנית. כלומר, היא אינה מחפשת את אנשי הטרור אלא מתבצרת היטב בקווים הקיימים. בעצם מה שהייתה צריכה לעשות ב-7 באוקטובר, ואיכזבה.
כל הרוג בימים אלה שוחק במשהו את מהות פניו של המזרח התיכון החדש, פרי יצירתם הברוכה של חיילות וחיילי המילואים והסדירים והקבע, כולם בנותינו ובנינו.