דבר מדהים קורה פה בשבועות האחרונים. אנשים שלא מצליחים להוציא יותר מאלפיים איש לרחובות כדי להפגין נגד הממשלה - הנבחרת דמוקרטית על-ידי רוב העם - ממשיכים לדבר כאילו הם מוציאים 200 אלף לפחות כל שבוע.
אנשים שאפילו הציבור שלהם כבר לא מטריח את עצמו לקום מהספה בשביל להצטרף אליהם, מדברים כאילו הם הולכים בראש מחנה של הרוב הישראלי. אבל הם לא מביטים אחורה, כי הם יודעים אם יביטו אחורה יראו שהשורה ריקה.
דבר מאוד מוזר קורה בשבועות האחרונים. הקבוצה ההזויה הזו עדיין בטוחה שהיא הרוב למרות שכבר כולם רואים שהיא הולכת לבד, שהם רק שאריות של מחאה. קבוצה קטנה של אנשים שמסרבת להכיר באמת; שזה נגמר; שגם מי שהיה איתם הבין את הנזק שגרמו ועזב.
ורק הם ממשיכים. ממשיכים בפול גז בניוטרל. וזה רק מהפחד. מהפחד המצמית שאם יעצרו יאלצו להכיר סוף-סוף בכישלון. יצטרכו להכיר שכל המהומה שעשו פה בשנתיים נגמרה ללא מאומה. מהפחד שאחרי ההכרה בכישלון תבוא גם ההכרה באשמה וזמן התשלום.
ימים קשים עומדים בפניהם. האדרנלין שקע וההכרה במציאות מחלחלת. לא הייתי רוצה להיות במקום שלהם עכשיו. תראו את הפרפורים שלהם, אלו פרפורים של אדם טובע שמכה במים כמו מטורף אחוז אימה ומקווה להחזיק רק עוד קצת עד שיזרק אליו גלגל הצלה.
אבל לא יהיה גלגל הצלה. כן יהיה מחיר שצריך לשלם.
ואל תתטעו, אין בי שמחה לאיד. באמת. יש בי רק חמלה על אנשים שהולכו שולל אחרי דמויות בזויות שהם האמינו שיגנו עליהם בבוא היום. הם תינוקות שנישבו. אבל לא יהיה להם מקום בחברה הישראלית המשתקמת. השורפים ברינה דמעות יקצרו בבכי.