ללא הסעות, ללא רשימות מסודרות, ללא מימון זר, ללא מלגות מקרנות אירופיות עלומות, ללא מימון מראשי המשק, ללא מימון ממנהלי חברות ההייטק, ללא ארגונים ממומנים על-ידי מדינות "ידידותיות", ללא חברות פרסום, ללא אדריכלי יח"צ, ללא מעצבי דעה מובילים, ללא תקשורת אוהדת מאוד מאוד, ללא בעלי דרגות, ללא בעלי תארים, ללא בעלי תחושת אדוני הארץ. פתאום קם עם ומתחיל. ללא כרזות מעוצבות באדום שחור, עם אגרופים קפוצים, ללא מיצגים ענקיים, ללא מצעדים, ללא מודעת פרסום, ללא מודעות חוצות במיליוני שקלים, ללא כריכי ביניים, ללא נשנושים, ללא שתייה מתוקה וסתם מי עדן צוננים, ללא חלוקת דגלים, ללא חולצות נעימות, ללא רוח גבית של פרופסורים, שופטים, תעשיינים, ראשי המשק. פתאום קם עם ומתחיל. והנה, העם אשר חווה את המוראות שהובילו לטבח שבת שמחת תורה, כבר אינו מוכן לקבל בהכנעה את דפוסי הפעולה של אדוני הארץ בעיני עצמם, אינו מוכן להרכין ראשו, אינו מוכן עוד לעמוד מנגד ולהפקיר את הרחוב לקומץ המסוים הזה. פתאום קם עם ומתחיל. הם באו באוטובוסים, ברכבות, שילמו במיטב כספם, ויתרו על יום עבודה, הכינו כריכים בבית, הצטיידו בבקבוקי מים, כובעי מצחייה, עלו וירדו ושוב עלו בתחנות השונות, עד שהגיעו לרחבת בית המשפט המחוזי בתל אביב. אלפים אלפים הגיעו למחות נגד מה שהם מגדירים "משפט פוליטי", "עוול מוסרי", שיטות שטאזי וק.ג.ב", במעצרם הבלתי הגיוני של אלי פלדשטיין והנגד. פתאום קם עם ומתחיל. הם כתבו בכתב יד לא מעוצב, על קרעי קרטונים ובריסטולים, בטושים עבים ודקים, צדק, חרות, דיקטטורה, די להתעללות, זכויות אדם, די לרדיפה, די לרמיסת זכויות האדם, קריאות קצובות: "לשחרר". פתאום קם עם ומתחיל. אלפים אלפים הגיעו מכל רחבי ישראל, למחות כנגד מה שהם מכנים כמעצרים פוליטיים, כמעצרי דיכוי, כרדיפה פוליטית, כצייד פוליטי, כחוסר צדק, כסתימת פיות, כשלילת החרות, אלפים אלפים הגיעו כדי לומר: "עד כאן, פתאום קם עם ומתחיל. פתאום קם עם ומתחיל לעמוד בפני שופטי בית המשפט העליון, להכיר להם את העם, לעמוד מול אילי הון ולהבהיר להם, קולכם בקלפי כקולנו, לעמוד מול גנרלים בעבר, אישי ציבור שעתידם מאחוריהם ולהבהיר, אנחנו כאן. פתאום קם עם ומתחיל. במשך למעלה משנה, טרם טבח שבת שמחת תורה, החלק הגדול מהעם הזה גילה אחריות, ממלכתיות, סירב לצאת לרחובות, לעמוד מול מחוללי הכאוס, מול מחוללי השבר העצום של החוסן הלאומי, מול השפחות הצועדות, מול מעודדי הסרבנות, מול החולמים על מרי אזרחי, על מלחמת אחים. מול המאיימים לנטוש את המולדת, המאיימים לשלוח יד איש באחיו, מול החוסמים, המתפרעים, השורפים במרכזי כבישים, מול הצרים על בית ראש הממשלה, מול רודפי השרים, הח"כים, ועתה? פתאום קם עם ומתחיל. המעצרים המכונים פוליטיים של אלי פלדשטיין והנגד המצטיין, שני פטריוטים אוהבי ישראל, אוהבי ארץ ישראל, היו התעמרות ודיכוי אחד יותר מדיי. שבועות של חקירות במרתפי השב"כ, ללא מפגש עם עורכי דין, ללא מפגש עם המשפחה, מעצר לצד אסירים ביטחוניים, יחס השמור למחבלים, פצצות מתקתקות, פתאום קם עם ומתחיל. אלפים אלפים הגיעו למחות על רדיפה, על חוסר צדק, על אכיפה בררנית, "אנחנו לא מפחדים", שרו האלפים, ממתינים להחלטת בית המשפט, מחזקים את אלי פלדשטיין והנגד. פתאום קם עם ומחליט. גם אם הם "אנשים אחרים".