אנחנו חייבים להפסיק לשקר לעצמנו. עלינו להפסיק לנדב לשיח הציבורי את הרעיון השקרי שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מעוניין בשחרור החטופים אך שחרורם נמנע רק עקב סירוב מוחלט של החמאס. אנחנו חייבים להפסיק לשקר לעצמנו שבנימין נתניהו משקיע את מרב מרצו כדי לשחרר את החטופים. לצערי, בנימין נתניהו פוחד ממראות האימה של מסעות הלוויות לעשרות חטופים שיוחזרו לישראל - אם יוחזרו - בשקי אשפה. הוא פוחד ממראות האימה של החטופים שיוחזרו חיים, ותיחשפנה הדמויות הכאובות של ירויים בנפשם. למען שחרור החטופים, שלא ראו אור יום כבר חמישה עשר חודשים, יש לשלם את המחיר הכואב ביותר, כולל שחרורם של רוצחים נתעבים. למען שחרורם של החטופים, הנאנקים בצחנת המנהרות האפלות בעזה תחתית, חובה עלינו כחברה לתבוע מהנהגת המדינה שבחרנו לשלם כל מחיר שיידרש רק כדי שהחטופים, הירויים בנפשם, יוחזרו לבתיהם, והחטופים הירויים בגופם, יובאו לקבורה בישראל. בנימין נתניהו פוחד ממראות הצהלה של המחבלים שישוחררו מבתי הכלא בישראל. הוא פוחד מהמראות, שהנהגת החמאס תכתירם כניצחון. כן, ראש הממשלה שלנו פוחד מדפי ההיסטוריה, היסטוריה שתרשום אותו כמי שלא הצליח להשיג את שני היעדים של המלחמה הצודקת של ישראל נגד רוצחי החמאס, כפי שהוא קבע. בנימין נתניהו פוחד מהרישום בדפי ההיסטוריה, שישראל בהנהגתו לא מימשה את היעד של מיטוט שלטון החמאס ולא מימשה את היעד של שחרור החטופים. דפי ההיסטוריה ישאירו לעד את ההצהרות המתלהמות והשקריות של בנימין נתניהו - "אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט על החמאס" ו"אנחנו נחזיר את כל החטופים". ההיסטריה תרשום את המלל הריקני כהצהרות של מדינאי המגחך עצמו לדעת. הוא מצהיר על ניצחון, כשעשרות חטופים כבר מצאו את מותם בגיהינום האימתני והמזוויע של עזה ועוד עשרות, נכון להיום, כ-15 חודשים נמצאים בידי המרצחים של החמאס, כשלמעשה בנימין נתניהו דן אותם למוות בייסורים במנהרות של עזה. מה שעומד בבסיס קיומנו כחברה נאורה הוא מוסריותה. המציאות הכואבת של הימצאות מאה אזרחי מדינת ישראל בחשכת המנהרות של עזה פוגמת במוסריותה של המדינה. המלחמה בעזה התחילה כמלחמה צודקת, וככל שהיא מתמשכת מתברר שזאת מלחמה לשימור השלטון ובכך היא מאבדת את תוקפה המוסרי. חובה עלינו לאמץ את הזעקה של הרמב"ם במשנה תורה: "...ואין לך מצווה גדולה יותר כפדיון שבויים. השבוי הרי הנו ככלל הרעבים, הצמאים והערומים, שעומד בסכנת נפשות...." נקשיב לשולחן ערוך המבהיר לנו, שאסור לאחר רגע בקיום מצוות פדיון שבויים, ואנחנו איחרנו כבר יותר מרגע, אנחנו מאחרים כבר עוד מעט חמישה עשר חודשים. למען שחרור החטופים יש לשלם כל מחיר, גם אם מדובר במחיר מאוד כואב.