היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על של שיר מאת משוררת שלא היכרתי, ורדה ברגר. זהו שיר על חומת ההכחשה ועל הזיכרון ההיסטורי. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. רדה ברגר, ילידת 1937, היא משוררת וציירת. היא למדה כימיה לתואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב ועסקה במחקר עד שפרשה בשנת 1990. באתר האינטרנט שלה היא מציגה את עצמה כאומנית חברתית ואקולוגית. הציורים והשירים שלה עוסקים בבעלי-חיים בסכנת הכחדה, באפליית נשים ובחתירה לשלום. היא הציגה עשרים וחמש תערוכות יחיד בישראל ובעולם. בשנת 2004 זכתה במדליית קפקא לאמנויות בפראג. בשנת 2011 זכתה בפרס השני בביאנלה בטוסקנה, ובשנת 2012 זכתה בפרס הראשון בתערוכה הבינלאומית לעבודות נייר. בשנת 2013 זכתה בפרס השני לציור בביאנלה באיזמיר. היא פרסמה שלושה ספרי שירה. את השיר 'הגבעה' קראתי בספרה של ורדה ברגר, 'הארץ המובטחת' (ספרי עיתון 77, 2022). אינני מופתע מכך שלא היכרתי את שיריה של ורדה ברגר. נקודת המבט המוסרית-פוליטית המאחדת אותם נתקלת בישראל בהתנגדות עזה, ולעתים גם בתגובות עוינות ואלימות. לא אתפלא אם בקרוב עמדות מסוג זה ייאסרו לחלוטין. בשיר הזה מתארת המשוררת את 'נערי הגבעות', ש"גָּזְלוּ אֲדָמָה לֹא לָהֶם, כָּרְתוּ כַּרְמֵי זֵיתִים, הִצִּיתוּ מִסְגָּדִים, רִסְּסוּ עַל קִירוֹת כְּפָרִים "מָוֶת לָעֲרָבִים". זו אינה ביקורת כללית על ההתנחלויות והכיבוש, אלא תיאור של אירועים שהתרחשו לפני פחות מעשר שנים. המשוררת אינה שופטת את מבצעי הפשעים. היא מפנה אצבע מאשימה אל הציבור הישראלי שמתעלם מן הכיבוש יותר מחמישים שנה: "אַתֶּם - שֶׁעֲמַדְתֶּם סוּמִים וְאִלְּמִים". היא אינה מבינה את הציבור הישראלי, ששתק ועדיין שותק, ומעבירה אל הציבור את האחריות: "אַל תִּתְפַּלְּאוּ שֶׁבְּנֵי מִשְׁפַּחַת דַּוָּ'אבְּשֶׁה - רִיהָאם, וְסָאעֶד וְעַלִי הָעוֹלָל, עָלוּ בְּיוֹם הָאַהֲבָה בְּאֵשׁ יְהוּדִים". המשוררת מתייחסת, כמובן, לטרור היהודי בכפר הפלשתיני דומא, שבו עמירם בן אוליאל הטיל בקבוקי תבערה על בית משפחת דוואבשה ורצח את ההורים סעד וריהאם עם בנם הפעוט עלי, שהיה בן שנה וחצי. הבן השני, אחמד בן הארבע, נפגע קשה מכוויות בכל גופו, פגיעה שתלווה אותו כל חייו. על הבית הסמוך רוססה כתובת גרפיטי, "יחי המלך המשיח", "נקמה" וציור של מגן-דוד. המשוררת מעצימה את הרצח הלאומני כשהיא מעמידה אותו מול "יוֹם הָאַהֲבָה", שחל באותו היום. 'יום האהבה' הוא ט"ו באב, שאותו חוגגים מדי שנה בישראל בסגנון חג האהבה הנוצרי 'ולנטיין דיי'. אבל ט"ו באב אינו חג האהבה, אלא זכר לפשע נורא מימי כיבוש ארץ ישראל, המתואר בתנ"ך בסיפור 'פילגש בגבעה'. ומעשה שהיה כך היה (כפי שמסופר בספר שופטים, י"ט-כ"א): איש משבט לוי יצא להחזיר את פילגשו שברחה לבית אביה. הפילגש מוצגת בסיפור כרכושו של האיש. בדרך חזרה התארח האיש בביתו של זקן משבט בנימין, שפגש אותו בדרכו חזרה מן השדה בשעות הערב. בלילה דרשו אנשי העיר מן הזקן להוציא אליו את האורח כדי לאנוס אותו (מוטיב דומה אפשר למצוא בספר בראשית, פרק י"ט, כשאנשי סדום דרשו מלוט להוציא אליהם את שני מלאכי אלוהים שהתארחו אצלו, כדי לאנוס אותו). כמו בסיפור על לוט, הזקן הציע לבני-הבליעל לכבד את הכנסת האורחים ובמקום האורח הציע להם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. גם בתו של המארח הנדיב הייתה רק חפץ שמותר לספסר בו למען 'כבוד הכנסת-אורחים'. בבוקר מצא האיש את פלגשו מוטלת מתה בפתח הבית. הוא חילק את גופתה לשנים-עשר נתחים ושלח אותם לשנים-עשר שבטי ישראל. עד כאן סיפור על אונס אכזרי, אבל לא פחות אכזרי היו יחסם של גיבורי הסיפור לנשים, לפילגש ולבת. האיש, שביתר את גופת פילגשו לשנים-עשר חלקים, לא התלונן על הפגיעה בכבודה ובחייה, אלא על הפגיעה ברכושו. ואכן, כל שבטי ישראל יצאו לנקום את נקמת כבודו של האיש על אונס פילגשו ונשבעו להחרים את בני בנימין ולא לתת להם את בנותיהם לנשים. בני בנימין סירבו להסגיר את הרוצחים לידי שאר השבטים, ובמלחמה שפרצה נהרגו עשרות אלפים מבני ישראל, וכארבעים אלף לוחמים מבני בנימין. לאחר שנהרסו ונשרפו עריהם של בני בנימין וכל יושביהן נרצחו, נותרו בחיים רק שש מאות גברים. בני-ישראל נבהלו לגלות שאחד השבטים כמעט נכחד ורצו להפר את השבועה כדי לספק נשים לשש מאות בני בנימין שנותרו בחיים ולהמשיך את קיומו של השבט. הם גילו שאנשי יבש-גלעד, מחצי שבט המנשה שבעבר הירדן המזרחי, התחמקו מן המלחמה, ולכן שלחו שנים עשר אלף לוחמים שרצחו את כל יושבי יבש-גלעד והשאירו בחיים רק ארבע מאות בתולות, אותן מסרו לשש מאות הגברים ששרדו משבט בנימין. גם כאן שימשו הנשים כחפץ העובר לסוחר. ובכל זאת נותרו עוד מאתיים גברים בני שבט בנימין ללא נשים ועל כן החליטו זקני העדה לאפשר להם להפר את שבועת החרם, וציוו עליהם כך: "לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. ‏וּרְאִיתֶם, ‏וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, ‏וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, ‏וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ ‏וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן". זקני העדה ציידו את שרידי שבט בנימין בחנינה מוקדמת ושחררו אותם מכל אחריות על החטיפה והאונס: "וְהָיָה כִּי-יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב ‏אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה, ‏כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם, כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ". וכך היה: "וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים ‏לְמִסְפָּרָם מִן-הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ. ‏וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל-נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ ‏אֶת-הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם". זה היה 'הסוף הטוב' של הסיפור הטרגי על 'הפילגש בגבעה'. מה שהחל בגברים אחדים שאנסו את פילגשו של איש משבט לוי, ונמשך במלחמה שגבתה את חייהם של עשרות אלפי לוחמים, מסתיים ב'תיקון' המאפשר למאתיים בני שבטם של האנסים שנהרגו לחטוף ולאנוס את "בְּנוֹת-שִׁילוֹ" משבט אפרים, היוצאות "לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת בַּכְּרָמִים" בזמן בציר הענבים בט"ו באב. העמדת רצח בני משפחת דוואבשה כנגד סיפור 'פילגש בגבעה' יוצרת חוט מקשר בין ההיסטוריה הקדומה של כיבוש ארץ ישראל בידי יהושוע לבין כיבוש הגדה המערבית בידינו. אפשר היה להוסיף גם את סיפור 'מעשה דינה', בתו של יעקב שהתאהבה בחמור בן מלך שכם, שכדי להתחתן איתה הסכים לעבור טקס ברית-מילה עם כל השבט שלו, וכשכל הגברים היו חלשים מן הניתוח רצחו אותם אחיה של דינה. נדמה לי שהמציאות העכשווית בשטחים הכבושים אינה זקוקה להשוואות לפשעי העבר והיא מזעזעת בפני עצמה. "הִנֵּה קִרְעֵי בְּגָדָיו הַחֲרוּכִים שֶׁל עַלִי הַתָּם", כותבת המשוררת, הפונה שוב אל הציבור האדיש, ומשוה אותם ל"נִתְחֵי הַפִּלֶּגֶשׁ בַּגִּבְעָה". והיא מבקשת, שכפי שהאיש משבט בנימין ביתר את גופתה ושלח אותה לכל שבטי ישראל, "בֵּינֵיכֶם הַעֲבִירוּ אוֹתָם". זו קריאה מוסרית, שלצערי לשירה אין כל סיכוי להפיץ אותה. הייתי בן שלוש עשרה במלחמת ששת הימים והייתי עד לפשעים רבים שבוצעו בגלוי. בחמישים ושבע השנים האחרונות אני זועק על כך ללא הפסק, בפני הסובבים אותי ובספרים שכתבתי והוחרמו, אך אין לזעקתי כל השפעה. למרות זאת אני מכבד את בקשת המשוררת וחוזר על בקשתה: "הַעֲבִירוּ אוֹתָם בֵּינֵיכֶם". אי-אפשר למנוע את הרוע במלים, ולא תמיד אפשר למנוע אותו במעשים. יש בהיסטוריה תנועת מטוטלת בין תקופות של שלום ושיתוף לבין תקופות של מלחמות ושנאה וגזענות. הרוע, בעיני, הוא ביטוי של העידן הפסיכופתי שהחל לפני יותר ממאתיים שנה וכעת מגיע לשיאו, ומי שמניע אותו אינם הפסיכופתים ששולטים במדינות ובתאגידים, אלא הציבור כולו, שמתעלם ממנו ומשתף פעולה. כשהבנתי שאינני יכול למנוע את הרוע בחרתי להתרחק ממנו לכפר בולגרי קטן ונידח, ולחיות בחיק הטבע, במקום שיש בו שינוי קבוע ומתמיד של עונות השנה, של צמיחה וקמילה ושל יופי מסוגים שונים המתחלפים זה בזה.