שלום ילדים. אני מבין שבבית הספר כמעט לא מלמדים תנ"ך וספרות ומורשת ישראל. חסים על נפשותיכם הרכות, שלא תיחשפו חלילה להשפעתם המזיקה של מקורותינו. לא טוב שתכירו את רעיונות הנצח של עמנו ששינו את העולם, זו הרי "הדתה" וסכנה להידרדרות אל פונדמנטליזם מסוכן שבו אתם עלולים להקצין כמו אויבינו שיצאו לחסל אותנו בשם אמונתם ודתם. חשוב שתתרחקו ממושגים ושמות בעייתיים כמו מולדת, ארץ, אמונה, גלות וגאולה, שבת, פסח, יציאת מצרים, ציצית ותפילין, כשרות, משפחה, נביאי ישראל, הלל ורבי עקיבא, רמב"ם ורש"י, בראשית ובמדבר, הגאון מווילנה ורבי חיים בן עטר, אם אשכחך ירושלים ומלחמות המקבים ועל איזה רצף היסטורי ותרבותי קמה הציונות. האמת היא שגם הציונות בעייתית; היא משיקה למושגים האלה, ומי יודע לאן תגיעו אם תתוודעו לעושר הזה. ותודה למשרד החינוך שמאפשר לנו לגדל דור של בורים ועמי ארצות.
ובכל זאת, אנחנו במלחמה. חמאס לא נלחם בישות אמורפית שבמקרה מכונה "ישראל", אלא ביהודים! והעולם לא מתווכח עם "מדינת ישראל" אלא עם היהודים; ראו כיצד האנטישמיות פורחת בעולם. אפילו האפיפיור, לקראת יום ההולדת של יהודי גלילי מפורסם שפעל בירושלים סיפר למאמיניו שיש לבדוק האם מתחולל "רצח עם" בעזה, כשם שקודמיו העלילו על היהודים כאילו אפו מצות עם דם ילדים. כיצד מסבירים לתלמידים את מלחמת הקיום הזאת ללא המטען האדיר שהחזיק אותנו עד כה?
אז ברשותכם, נלמד היום בקצרה על מקור השם ישראל לכבוד פרשת השבוע. יעקב יוצא לגלות מפחד אחיו האדום שזומם להתנקש בחייו. עשרים שנה עשה בבית לבן שרימה אותו שוב ושוב. הוא עבד באמונה והפך את דודו לעשיר גדול, ואז פנה לעשות לביתו. למרות הקשיים, הצליח להתעשר והקים משפחה גדולה. ואז שמע את בני דודו אומרים: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה", הוא התעשר על חשבוננו. כך אירע ליהודים בכל הדורות. במאות האחרונות כינו זאת "אנטישמיות". התוצאה: יעקב בורח מפני לבן וחוזר ארצה, היהודים מבינים שאין תקווה לאחריתם בגולה, הרדיפות יתגברו (זה היה עוד לפני השואה) ועליהם לשוב הביתה.
עם שובו, מקבלים את פני יעקב אויבים שבהיעדרו השתלטו על מקומו. האח האדום הולך לקראתו עם כנופיות חמושות כדי לנקום על עלבונו. אבל יעקב הוא אדם חדש, לא עוד "איש תם, יושב אוהלים" בלבד. הוא למד בבית הספר של החיים כיצד לשלב באישיותו רכיבים מאחיו התאום עשיו. השנים בגלות לימדו אותו לשרוד ולהתגבר על סכנות בשדה ובעיר, אם חיות רעות ואם בני אדם שביקשו לפגוע בו. מניעה אותו תחושה עמוקה של "אין ברירה", ומאחוריו משפחה וילדים ואין עתיד בגולה הבוערת.
בלילה, הוא חוצה עם נשיו, ילדיו ורכושו את נחל יבוק בדרך למולדת. הוא נושא את ילדיו במים הסוערים ושב לבדוק שלא שכח דבר. ברגע הזה, כשהוא לבדו ומערכות ההתראה מושבתות, מתנפל עליו אויבו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". יעקב הקודם היה בורח מאויביו; לא עוד. הוא מסתובב ונלחם בעשיו בהצלחה. האויב מבין שהפסיד ומבקש לסגת. הוא מתחנן: "שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר". אנחנו מכירים את ההתנהגות: אויבינו מסתערים וטובחים בנו, וכשאנו משיבים מלחמה שערה, הם צווחים לעולם כמה מסכנים הם, ומעלילים כאילו אנו מבצעים "רצח עם" ו"טיהור אתני", כדי לכבול את ידינו.
אבינו השלישי כבר למד על ההתנהגות הזאת מבית לבן; אלה חוקי האזור העתיקים שקיימים גם בזמננו. הוא מסרב: "וַיֹּאמֶר, לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". חבּיבּי, אני לא פתחתי במלחמה. היית בטוח שתחסל אותי, ועכשיו אתה נדהם ומוכה, ומבקש שאניח לך כדי שתאזור כוחות לטבח נוסף. יש לך שתי ברירות: או להמשיך ולהילחם עד שתשלם בחייך על הזוועות שביצעת, או שתודה שהברכות הגיעו לי בדין, ושירושת אבותינו - הארץ הזאת והמשימה להקים אומה שתשנה את העולם - שייכת אך ורק לי ולצאצאיי. אתה תכריז זאת באוזני העולם כולו לנצח, שאין לך יותר תביעות מאתנו. מה החלטת?
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ (התמודדת, נאבקת) עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל!" אתם מבינים, ילדים, השם ישראל מגלם את ההיסטוריה שלנו, את המאבק הנצחי שלנו עם "אנשים", כלומר עמים ולאומים.
אנחנו העם שחשבו עליו רעה בימי לבן, בימי פרעה, שלמנאסר מלך אשור ונבוכדנצר מלך בבל; העם שביקשו לכלותו בימי אנטיוכוס, בימי טיטוס ורומי עם חורבן ירושלים ובימי אדריאנוס בעת דיכוי מרד בר כוכבא; אנחנו העם שחשבו עליו רעה עם השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית; בזמן הכיבוש המוסלמי בארץ ישראל במאה השביעית; בזמן האינקוויזיציה וגירוש ספרד ופורטוגל ובפוגרומים בארצות ערב ומזרח אירופה; אנחנו העם שהנאצים ביקשו לכלותו אך לפני עשרות שנים; העם שלפני כשנה חטף את המכה הנוראה ביותר מאז השואה, אבל קם מעפר והשיב מלחמה לשונאיו לקראת רדתם מהבמה ההיסטורית: ראו כיצד חמאס בעזה מתפוגג, חיזבאללה בלבנון מתמוטט, משטר אסד בסוריה נופל וצבאו מפורק בידי לוחמינו בתוך יומיים.
ולא רק עם אנשים אנו מתמודדים אלא גם "עם אלוהים", כלומר עם אמונתנו העתיקה, עם זהותנו. אין עוד עם בעולם שהפך את הוויכוח הפנימי על זהותו לספורט לאומי כמונו, ששואל בכל יום: "מי אנחנו?" הוויכוח המתמיד הזה הוא סוד קיומנו בהיסטוריה. מי שמתווכח עם אלוהים, אינו מקבל סמכות אנושית כמובנת מאליה אלא אם ישתכנע. מלכי ישראל בתנ"ך לא היו מלכים אבסולוטיים כמו באירופה. הם היו ראשי האזרחים. וגם אם הנביא הודיע שאלוהים בחר אדם מסוים למלך, העם לא קיבל בקלות והיה צריך לשכנעו. המלכים עצמם היו כפופים לחוק הקדום (ראו סיפור אחאב וכרם נבות) ונחשפו לביקורת ציבורית באמצעות הנביא שביטא קול מוסרי. כל דף תלמוד מכיל ויכוחים אינסופיים והמשנה שנערכה בגליל במאה השנייה מכילה בתוכה גם את דעות החולקים. אין עוד ספר חוקים כזה בעולם. אתם מבינים, הדמוקרטיה טבעית לנו באשר אנחנו יהודים.
לאחר שיעקב משיב מלחמה ומכניע את עשיו עד להכרעתו המלאה והודאתו בצדקתנו, מגיע סופו הטוב של הסיפור, הפיוס בין האחים: " וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ". הדברים קשורים לתיאוריית "קיר הברזל", אבל זה כבר סיפור נוסף, ילדים. גשו להוריכם ומוריכם ובקשו ללמוד על עצמכם. זיכרו, אחרי לילה חשוך וארוך של מלחמה, מגיע ניצחונו של יעקב בעלות השחר, ואז מסופר: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ". יש תקווה.