במציאות בה אנו חיים היום, אני מסתכל על הבנים/ות שלנו, על הנכדים/ות שלנו והנכון הוא שאנחנו המבוגרים, טוב היה אילו היינו לומדים מהם, מדור ההמשך. אנחנו נוהגים לכנות אותם "דור המסכים, דור הטיק-טוק" - דור סינטטי, ילדים ללא ערכים, אנוכיים, מרוכזים בעצמם וסוגדים לאל הכסף.
7 באוקטובר ובעקבותיו המלחמה הנוראית, הקשה והכואבת, שינתה לחלוטין את התמונה.
לפנינו עומדים הצעירים - חזקים, אמיצים, ערכיים, ציונים, נלחמים בגבורה עילאית ומיישמים את כל הערכים שאנו גדלנו עליהם כאבן יסוד לקיומה של חברה מתוקנת ובריאה, כמו רעות, הקרבה, חברות מעל לכל, אחדות - אחד למען כולם וכולם למען אחד, אהבת המולדת ואמונה שעליהם לתרום למדינה ולשמש דוגמה אישית.
זהו דור של מנהיגים, מלאי עצמה ואופטימיים. וכך הבנתי והפנמתי שיש על מי לסמוך. בעוד אנו, המבוגרים החכמים המנוסים, מקובעים בדיעותינו, מקשיבים רק לעצמנו, מסתובבים בהלך רוח פסימי שפוף וחלקנו אף חושבים לעזוב את הארץ להוציא דרכון זר, להוציא את הכסף, להשקיע ולהשתקע מחוץ לגבולות המדינה, הצעירים הם אלה שנושאים בגאווה את דגל המדינה, תורמים לחברה בהתנדבות ובהתגייסות לעזרה. הם אלה שאומרים "אחרי", כי "אין לי ארץ אחרת".
לתחושתי התהפכו סדרי העולם, עובדה שאיננה מפתיעה אותי. כאיש חינוך, רוב חיי הבוגרים תמיד האמנתי בנוער הנפלא שלנו. יש להם יכולת פאראללית מופלאה: מצד אחד לחיות את החיים שלהם כמו שהם רואים ומבינים, בטיק-טוק, ברשתות החברתיות, תוך התעלמות מכוונת מהנעשה מסביבם, די מנותקים מהמציאות שסובבת אותם - התנהגות שלעיתים נתפשת כאנוכיות.
אך מהצד השני כשצריך אותם ונקראים לדגל, הם נענים מייד בכל הכוח ומלא מלא ונותנים לנו תחושה שהם העוגן שלנו, הדלק שלנו, מגדלור של תקוה! יש להם יכולת לראות את עצמם, להיות דעתנים ולהתווכח, להביע את עמדתם, להקשיב לדעות ועמדות שונות מבלי לקלל/להשמיץ/לשנוא. ואילו אנו, המבוגרים, נשארנו מקובעים בדעותינו/עמדותינו, ומי שחושב אחרת הוא טיפש/לא מבין/ואף אויב. שכחנו פרקים רבים בהיסטוריה של עמנו, שבהם התנהגות מעיין זו פילגה, החלישה, ותוצאותיה גרמו למלחמות/הפסדים/אסונות.
שיח אחר
נבחרי הציבור שלנו - המנהיגים שלנו, שאמורים לשמש דוגמה אישית, מתנהגים כאחרוני התגרנים בשוק, מדברים בשפת ביבים, מקשיבים לעצמם בלבד לא מוכנים לשמוע דעה אחרת ונוהגים להתבטא באלימות מילולית בכל דיון ובכל פלטפורמה אפשרית. גם אילו ששירתו בצבא, שכחו את האימרה הישנה - זה שאתה צועק זה לא אומר שאתה צודק.
מתי כל חברי הכנסת תמימי דעים? כשמדובר בהעלאת משכורות לעצמם, בקיזוזים למען נסיעות מפנקות לחו"ל, וכדומה. גם בעיצומה של המלחמה יצאו כולם לשלושה חודשי פגרה, כשמסביבם ישנם חטופים במנהרות ומדי יום נהרגים חיילים במלחמה. אבדה הבושה!
כמובן שגם כלי התקשורת - העיתונאים והפרשנים, משתלבים היטב ברוח זו - מקשיבים לעצמם בלבד, נוהגים להשתלח, להשמיץ את המתנגד לדעת ולתעב את אלה שלא חושבים כמוך. האם אפשר לשנות תרבות קלוקלת זו? האם אפשר לייצר שיח אחר, מכבד קשוב וראוי? אני אופטימי ומאמין שהצעירים, הדור הנפלא הזה, שמוכיח את עצמו בתקופה קשה זו, הם אלה שיביאו לשינוי המיוחל!
אני לא רוצה להכליל. כמובן שיש גם ביננו המבוגרים שלא נוהגים בנורמות הפסולות הנ"ל ואף ניסו "לבצע
תמ"א 38/1, חברתי..." לחזק את היסודות והערכים המשותפים שלנו". לצערי זה לא כל כך הצליח - היהירות היוהרה והשנאה ניצחו. אני מאמין שזו העת וזו השעה לבנות מחדש את הערכים המשותפים שלנו, מעין ריסטארט לתרבות האמיתית שלנו.
אני בונה על דור הצעירים, שהוכיחו ומוכיחים כל יום שהמדינה והאחדות חשובים להם, והם עושים זאת אף במחיר הקרבת החיים שלהם! אני תולה בהם את תקוותי ללמד אותנו שיח חד, קשוב, מכיל, מחבר ואוהב. שיח של "ואהבת לרעך כמוך", שיח של אמונה, שיח של תקווה לאחדות העם. הם מקור התקווה והאופטימיות שלי!!
וכמו שאמרה לי חברתי סיגלי ריכלין: צריך להשקיע בחינוך ובהעצמה של הדור הצעיר ולתת לו את כל הכלים להיות מנהיגי המחר. ואכן יש מקום לאופטימיות שדור הצעיר/העתיד ינהג באופן שונה וישנה לטובה את פני החברה הישראלית השסועה והמפולגת.