הספר של אלעד וינשל שראה אור בשנת 2018, מכיל 215 עמודים וכולל מפות מאירות עיניים ותמונות צבעוניות. בכריכה הקדמית ניתן צילום של דיונת נגב ובאופק הרים חשופים-כחלחלים. בכריכה האחורית ניתנו ארבע פסקאות שנועדו לתמצת את תוכן הספר וכוונתו הסופית. בארבעת הפסקאות שנכתבו בכריכה האחורית נאמר בין היתר: הכבישים המהירים שנסללו בנגב מאפשרים לישראלים לעבור המהירות על פני היישובים הבדואים והשממה המדברית ובלא להיות מודעים למצבם הקשה. לדעת המחבר, הסבל היום-יומי של השבטים ודרישותיהם מסכנים את עתיד הנגב ואת קיומה של מדינת ישראל. שבעים שנה לא נפתר הסכסוך הקרקעי בין מדינת ישראל לבדואים והביא את הנגב למבוי סתום. מבחינת השבטים הקרקע שלהם (בעלות רשומה) ולכן יש להכיר בכל יישובי הפזורה. המדינה לעומת זה - "רואה בקרקעות אלה קרקעות מדינה" אך מכירה בפועל בחזקה הבדואית בקרקע. בחלקו המרכזי של הספר "הנגב לא ישקוט" עוסק הספר בתהליך הפוליטי והמקצועי אשר בסופו גובש "מתווה בגין". המחבר, עו"ד אלעד וינשל, היה עוזר ראשי ליועץ המשפטי של הממשלה ולמד גם בהרווארד. בתום לימודיו נקרא לעסוק בסוגיה הבדואית בשנים 2011 - 2014.

בפרולוג קובע החוקר כי הישראלי המשקיף "ממגדל מים" אל עבר לקיה, מתרשם לכאורה מהשטחים הירוקים ביישוב. אך באותה עת עומדים שטחים רחבים מאוד בשיממונם בין שכונות המגורים וכרי העשב, הם השכונות המתוכננות לעתיד של העיר שהיו אמורים לתת פתרון לצרכי האוכלוסייה במקום. העיר הבדואית לקיה מוקפת בצריפונים, פחונים ואוהלים ותושבים החיים בעוני ובדלות והסבל של הילדים רב. צעירים רבים לטענת הכותב, ממתינים לאישורי בנייה למגרשי ענק עזובים סביב לקיה אך אין אפשרות לקבל את האישור הממשלתי המבוקש. שטחים ריקים אלה מכונים בידי הפקידים שעסקו בשאלת הבדואים "שטחי הבעלות המוחזקות" כלומר הבעלות היא של המדינה וחזקת הבעלות - בדואית. מצב זה משתק אלפי זוגות צעירים הסובלים מסכסוך "משפטי-לאומי-תרבותי. נוצר פער רחב בבנייה למגורים בין אתרי הצבא החדשים הנבנים סביב באר-שבע לבין עזובת "הבלתי מוכרים" וכולם מסכימים שמתח זה הוא הטריגר לסכסוך אלים בעתיד.

וינשל גויס בשנים 2011 - 2014 למשימת היעוץ המשפטי לפרויקט ייחודי ולאומי זה. ספר זה יוקדש לניתוח הכישלון להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. נדגים זאת במספרים שליקט החוקר: היות שהסכסוך נמשך יותר מ-50 שנה נוצר המושג "תביעות הבעלות" וכן ההתפצלות למושגים נוספים כמו "פזורות", "בנייה בלתי חוקית" "וכפרים בלתי מוכרים". על-פי "דוח השופט גולדברג" משנת 2009, יש כ-60,000 מבנים "בלתי חוקיים" בנגב. החלקים החמישי והשישי, עיקרו של הספר, עוסקים בשנתיים בהם סייר ח"כ בני בגין עם חברי ועדתו וכתיבת "דוח בגין" עד קריסת המהלך שהח"כ החל בו בשנת 2013. בהמשך המחקר בוחן החוקר לעומק את העקרונות שהנחו את הוועדות שקמו לאחר "ועדת בגין" והיו לכאורה תולדה של מסקנותיו אך הווקטורים נעו בכיוונים אחרים.

בשנת 1886 סימן השלטון העותומני את גבולות השבטים שהיו תקפים עד הקמת המדינה. השלטון קבע עוד לפני כן, כי קרקעות הבדואים הן בחזקת קרקעות מתות ("מוות") שלא ניתן לקנות בהן בעלות מכוח החזקה. בשנת 1906 החלו בהקמת באר-שבע במגמה לחזק שלטונם על השבטים. הקמת באר שבע סימנה את מעבר החברה הבדואית לחברה נוודית למחצה. "דוח גולדברג" קבע כי שטח העיבוד בידי הבדואים בשנות הארבעים הגיע לשני מיליון דונם. עד 1966, סיום הממשל הצבאי הועברו כ-12 אלף בדואים לשטח הסיג. (השטח בו רוכזו השבטים עיל קרקעות בלתי פוריות במזרח דימונה, וראה במפות). השופט א' נאווי (ראש עיריית באר שבע) הגדיר זאת: "עד גדרה יש אלוהים ויש שלטון, מגדרה עד באר שבע יש אלוהים ואין שלטון ומדרום לבאר שבע - אין אלוהים ואין שלטון". השתלבות הבדואים במדינה התקדמה אט אט וחוגים פוליטיים מהימין דאגו למניעת התקדמות במישור זה. במקביל, חלה התקרבות לאיסלאם ובאוניברסיטת חברון למדו יותר מ-1,000 סטודנטים מהשבטים. סטודנטים אלה נחשבו לחלק "מתהליך הפלשתיניזציה" והמתח עם המתיישבים היהודיים בנגב עלה.

החוקר טוען כי הגישה בקרב הבדואים של תפיסת הבעלות על הקרקע אינה פוליטית-מערבית אלא קולקטיבית-תודעתית. זכות הבעלות בה היא של כל השבט ושווה לראש כל משפחה. אולם תפיסות השוק המערביות-הפוליטיות- שראליות ומחירי הקרקע, השלימו את המעבר "מדירה" שבטית ל"מולכ" כלומר לבעלות פרטית. לדעת החוקר נוצר יחס מעגלי מורכב שבין תפיסת הקניין הבדואית והמבנה החברתי הקיים. ובתוך כל זאת החלוקה המעמדית בחברה הבדואית הכוללת בדואים, פלאחים ואל-עבידים הוסיפה להתקיים אם כי רבים מהמעמד הנמוך רכשו/השתלטו על קרקע ואף התברגו לתפקידי מפתח מקומיים. כלשונו של אחד השייח'ים - מה שנותר לתובעי הבעלות הוא היאחזות בקרקע. הקרקע היא כל מה שנותר להם לטווח הקצר והבינוני והיא גם מקור כוחם. עד כאן החוקר הציג את הרקע להתפתחות הסכסוך עליו יכול הקורא ללמוד מספרים רבים שעסקו בכך לפניו. מכאן והלאה, נציג בפוסט זה רק את הזווית המשפטית אותה עיצב וינשל בעת שכיהן כיועץ משפטי למדינה בתחום הדין הקרקעי בעיקר בשנים 2010 - 2014 ואף יותר מכך. התפיסה שעוצבה במשרד המשפטים לגבי הקרקע המתה כונתה על-ידי הבדואים ותומכיהם כשיטה "קולוניאליסטית" ולכן וינשל וחבריו בקשו להבהיר נקודה זו. מדינת ישראל טענה שהקרקעות בנגב המזרחי נכבשו בכוח במאה ה-19 ולוו במעשי גזל, כיבוש, ניצול ואף עבדות. כלומר, מבחינתה לא היה שום בסיס לטענת הבדואים כלפי ישראל הנוקטת בשיטות לא מוסריות לפתרון הסכסוך. טענות אלה גובשו בדוח של המשפטנית פליאה אלבק משנת 1976 ששלל את טענות השבטים. אלבק אף הוסיפה כי הבדואים לא ניצלו את השנתיים שניתנו להם בעת שלטון המנדט בשנת 1921 להגשת תביעות בעלות פרטית. עם זאת, לאחר שפונו לסיג, נוצר מעמד חדש של בדואים חסרי קרקע. החל מבן-גוריון וכלה בנתניהו, ממשלות ישראל לא התמודדו עם העוול של הגירוש לסיג. משנת 1974 - 1979 נעשה מאמץ על-ידי המדינה לאפשר לבדואים לרשום את תביעות הבעלות שהם דורשים. בפועל נרשמו 3,300 תביעות בלבד וזאת לגבי שטח של כ-800 אלף דונם.

המשפטנית פליאה אלבק והוועדה שעמדה בראשה, הכינו את הדוח בדרך שיתקבל בבג"ץ. היא ניסחה זאת כך: "לא ייתכן, מבחינה אנושית, ויש להניח שגם בית המשפט העליון לא יאשר זאת כאשר יגיע הסדר המקרקעין לדיון בפניו, שהבדואים יפונו מכל אזור הסיג ללא כל פיצוי במסגרת הסדר המקרקעין, למרות שנים רבות של חיים, אך ורק לאור הטענה שלא היה במקום יישוב כפרי או עירוני בנוי בשנת 1858". עם זאת הציעה המדינה שאימצה את מסקנות אלבק נוסחה לגבי תביעות הבדואים בשם "נוסחת התמורות" בהן הוצע לתובעים כסף ב-20 אחוז יותר משווי הקרקע באותה עת. במקומות בהם בנתה המדינה עיר בדואית חדשה אומצה נוסחה בשם "מעבר זמני" בו הובטח לבעל הקרקע להתדיין עמו בעתיד כדי לא לעצור את הבנייה. בנוסחאות אלו גרמה המדינה שבמקום לסיים הסכמה עם כל התובעים בפעם אחת - היא פיצלה את התביעה "לאלפי תובעים קטנים" העומדים על דרישתם עד היום.

לאחר הסכם השלום עם מצרים והצורך בבניית שדה התעופה "נבטים", פינתה המדינה אלפי בדואים ובנתה עבורם את ערוער וכסייפה אך מרבית המפונים לא ויתרו על תביעתם לבעלות בקרקעות. לבסוף התגבשה הצעת 50 אחוז - חצי מהקרקע תישאר בידי הבדואים וחצי תעבור למדינה והתמורה לדונם תהיה 5000 שקלים. החוקר טוען כי המדינה לא ידעה לנהל את המו"מ עם הבדואים וכך אירע שבשנת הגשת "דוח בגין" עדיין היו רשומות כ-3,000 תביעות בשטח כולל של למעלה מ 600 אלף דונם. כלומר רק כ 12-10 אחוז מהשטח הוסדר ועד שיושלם המהלך הנ"ל תעבורנה 300 שנה. מעשית, המדינה נאלצה להמשיך ולדון במסקנותיה של אלבק וחיפשה פתרון של פשרה. בבג"ץ של 2015 (אל-עוקבי) הכריע בית הדין סופית כנגד בדואים תובעי הבעלות האישית. ועם זאת בית המשפט העליון הותיר "מרחב משילות" נרחב ביותר לפתרון הסוגיה.

הציפיות מתהליך העיור היו שונות בקרב הבדואים והמדינה. משה דיין הציג את עמדת הממסד בשנות החמישים והשישים: "אנחנו צריכים להפוך את מעמד הבדואים למעמד פועלים עירוני העובד בתעשיה, בשירותים, בבנייה בחקלאות. בואו ניתן לבדואים להיות כמוהם. זה כמובן יהיה צעד רדיקאלי שיגרום לבדואי לא לחיות על אדמתו, עם העדר שלו, אלא הבדואי יהפוך לאדם אורבני שמגיע אל ביתו אחר-הצהריים ונועל את נעלי הבית שלו. ילדיו יתרגלו לאבא שלובש מכנסיים ולא מחזיק את השבריה, ילדיו ילכו לבית הספר עם שיער מסורק, זאת תהיה מהפכה שתסתדר אחרי שני דורות... התופעה הזו של בדואים תעלם". בשבטים לא "קנו" גישה זו והמשיכו לדגול בסיסמה: "הבדואים - לכפרים, הפלאחים לעיירות". וינשל טוען כי מדיניות העיור נכשלה ושטח "הפזורה "ומספר התושבים בה רק עולה ועולה. נכון ל 2014 ההערכה הייתה כי חיים בפזורה בין 70 - 90 אלף נפש.

בחלק זה, מנתח החוקר בהיבט משפטי את דיוני "ועדת השופט גולדברג", עמדות הרוב והמיעוט, את המקורות עליה נסמכו, את הוויכוח הציבורי שהתעורר בעקבות מסקנותיה ולבסוף - את סיבות כישלונה. הצורך בהקמת הוועדה היה חשש שהיהודים יאבדו את הנגב לאור הגידול הדמוגרפי הגדול בפזורה בהשוואה לגידול ביישובי הנגב היהודיים. ברקע אף עמדה קביעת המל"ל משנת 2004 - כי הבדואים מאוכזבים מטיפולה הכושל של הממשלה בבעיית הקרקע על-מנת להקנות לשבטים תחושת השתייכות למדינה. ראש הממשלה א' אולמרט הכריע בדבר טיפול כולל והקים את הוועדה בשלהי 2007 בראשות השופט גולדברג. מיד הוברר שהמתח בוועדה יהיה בין חתירה להסדר פורץ דרך לבין ההתנגדות לכך. מונו נציגים מהציבור אך לא היו בה נציגי משרד ראש הממשלה ושל היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה שמעה 117 עדים. השופט נטה לקבל פשרה שתביא לתמורה של 50 אחוז תמורה בקרקע לתביעות המוחזקות. כנגדו התייצב "מנהל מקרקעי ישראל" עם נתונים שלא היו ידועים לשופט. בניגוד לדעת הרוב בוועדה שעיקרה היה הכשל בצמיחת "כפרים בלתי מוכרים" כגרסת הבדואים או מול "פזורה" (כגרסת "המנהל") קבע השופט: "לא ניתן לפתור את בעיית ההתיישבות בלי פתרון בעיית הקרקעות; לא ניתן לפתור את בעיית הקרקעות בלי לפתור את בעיית ההתיישבות; ולא ניתן לפתור את שתי הבעיות הנ"ל בלי לפתור את המצוקות של הבדואים - בכללן התעסוקה, הרווחה והחינוך". מכאן סבר השופט כי הפתרון אינו משפטי. השופט אף קבע כי הבדואים אינם "שקופים" כפי שטענו המתנגדים ויש להתחשב בנרטיב שלהם. וינשל קובע כי נוצר פער בין הרטוריקה של דעת הרוב "לשורה התחתונה". תחילה הוסכם על 20 דונם ראשונים תמורה מלאה ועל השאר רק 50 אחוז. בפועל הוכנסו תיקונים והבדואים קופחו. הבדואים אף חשו כי הגיעו להישג כאשר השופט קבע כי "התמורות בקרקע תינתנה במיקום התביעה". כלומר ערכן גדול יותר מחוץ לאזור הסיג . גם במקרה זה הממשלה סירבה לבצע את ההמלצה והעניין נדחה לחלוטין בשנים הבאות. וינשל טוען כי הרוב תמך בהכרה בחלק ניכר מהכפרים הבלתי מוכרים. לצד זאת הוצע להקים ועדת תכנון לשם זירוז הליכי תכנון. בנוסף, אמירת השופט כי יש להכיר בכפרים במקום בו הם נמצאים "במקום", עוררה התנגדות וטענות בממשלה ובאוצר כי היו אלה צעדים משני מדיניות. עם זאת מחה השופט על כך שהמדינה מכנה את הבדואים "פולשים" לאחר שהיא עצמה, לפני שנים, הורתה להם לעבור לשטחים אלה. הדוח הוגש חודשיים לפני הבחירות ועורר מחלוקת מנהלית ופוליטית. פקידי האוצר, המנהל ומשרד המשפטים התנגדו לניסוחי "ועדת גולדברג" וברור היה שהממשלה החדשה, שתוליך הלאה את הדוח, תצטרך להכניס בו שינויים. אהוד פראוור, שהיה ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, ושנתמנה ליישם את "המלצות גולדברג" היה נחוש ומחויב עד לבחירות ולאחריהן בשנת 2009, ליישם את המלצות "דוח גולדברג" להוביל את המהלך למרות ההתנגדויות שהוזכרו לעיל.

לאחר קבלת "דוח גולדברג" הוחלט על הקמת ועדה נוספת בשם " צוות ליישום דוח גולדברג" שתפקידה בעצם היה למחוק את מסקנות השופט וליישם תוכניות הממשלה. החוקר מצא כי צוות פראוור, צוות היישום, החל אומנם לשתף את הבדואים ואת התנועות הפוליטיות מימין ומשמאל. מימין היו אלה "רגבים" "ובני תפילין" ומשמאל היו בדואים קיצוניים ומפלגות שמאל קטנות. החוקר קובע כי מדיניות צוות היישום הייתה בדרך של גזר ולצידו מקלות. הצוות לא היה מעוניין כלל בהיסטוריה של הבעלות על הקרקע ואף הכניס מגבלות נוספות כמו מתן תמורות בקרקע לתובעי בעלות מותנה בהסדרת התיישבותם. עיקר התנגדות צוות היישום הייתה בתחום קביעת גולדברג כי התמורה בקרקע תינתן במקום והם קבעון כי: "התמורות בקרקע יינתנו מחוץ לשטחי היישובים ובקרקע בייעוד חקלאי בלבד". לאחר דיונים רבים תזכיר החוק היה מוכן בשנת 2010 והוא הוצג בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו. לדעת החוקר סוגיית ההפקעות הפכה לדרמה מקצועית פוליטית. לפתע, לכאורה התברר כי שליש משטח התביעות בנגב הן קרקעות מופקעות. נתניהו לא קיבל את המסקנות והודיע כי ללא חוות דעת מטעם היועץ המשפטי לא תקודם עבודת צוות היישום.

עיכוב נוסף לאישור החוק היה כאשר נתניהו זימן את הצוות והציע רעיונות חדשים הלקוחים מהכלכלן דה סוטו לגבי הסוגיה. עוד דרש לדעת נתניהו האם המדינה תצליח לנצל גם את הקרקעות שיעברו לחזקתה. הוא קיבל כעבור כמה חודשים מענה ונתן הסכמה להמשך ואישור הפרויקט. לפתע קיבל נתניהו פיק ברכיים ובהשפעת הימין הקיצוני מינה ללא התייעצות עם פראוור את האלוף יעקב עמידרור כבודק נוסף מטעם ראש הממשלה. החוקר מצביע על העימות שנוצר בחודשי החורף של שנת 2011, עכב העיכובים בין ארגון "רגבים" לבין "עדאלה" ו"האגודה לזכויות האזרח". המסר העיקרי בקמפיין הימין היה - כי מדובר במסירת אדמות הלאום ללא הצדקה ובשמאל טענו כי מטרת ההסדר היא גירוש המוני של הבדואים. בעוד השופט פראוור נתפס כדמות אובייקטיבית, הרי הדוח שלו נתפס כדוח ממשלתי המנוכר לציבור. המתנגדים ברהט קשרו שלא בצדק בין צרכי ביטחון והצעת ההסדר ולכן הוא כונה דוח עמידרור-פראוור וגונה ברחובות רהט. לשכת ראש הממשלה ביקשה את תמיכת "ישראל ביתנו" ודוד רותם ובני תפילין גויסו למשימה. הם הציעו להפחית מאוד את התמורות בקרקע שתתבססנה רק על תצלומי אוויר של רמת העיבוד במזרח הנגב משנות השבעים. בעקבות דוח רותם המצב הפך לגרוע יותר עבור הבדואים והתמורה בקרקע הופחתה מאוד, פחותה אף מהמצב והתוכניות שקדמו לזאת בשני דורות. כדי לצאת מהסבך מונה בני בגין לעמוד בראש הליך בחינה של התייחסות הציבור ולהגיש את המלצותיו לוועדת השרים לענייני חקיקה לגבי השינויים הנדרשים בחוק. חבר תנועת "רגבים" בצלאל סמוטריץ' שכנע את חברי הליכוד להתנגד למסקנות בגין ועמידרור בטענה שקרקעות המדינה נגזלות.

הממשלה גילתה התחשבות בטענות הבדואים והקימה את ועדת בגין לבחון שינויים נוספים לפני חקיקת החוק. השר בגין, לראשונה אישיות בכירה, ביקר בכל מקבצי הפזורה על-מנת לשמוע מהם את טענותיהם. בשלושת חודשי ההקשבה נערכו 40 פגישות ובגין דיבר עם ובפני כ-600 בדואים מחשובי כל שבט וחמולה. רבים מבין ערביי ישראל התנגדו למהלך בהפגנות אלימות כלפי השר וצוותו. החוקר סבר כי מהלך ההקשבה במישור הקרקע אותו יזמה הממשלה נועד מבחינתם להעלאת התמורות ולביטול ההבחנות בין סוגי התביעות. בגין היה מוכן לפיצוי מופחת בקרקע עבור התביעות הלא מוחזקות. בקרב הפקידות הממשלתית ובימין התנגדו לפתרון זה ופתחו בקרב פוליטי כנגדו. יתר על כן, פיצוי בקרקע בגין תביעות היסטוריות במערב הנגב, היה בבחינת סדין אדום עבור מתנגדי תוכנית בגין. באוקטובר 2012 היה "דוח בגין" אמור לעלות לדיון הממשלה בתמיכת נתניהו אך נדחה עקב הקדמת הבחירות. בגין לא נבחר לכנסת והימין הפריח סיסמה קיצונית "בגין אכזרי למתנחלים - נדיב לבדואים". וינשל ראה חשיבות בדוח בגין וניסה לנתחו בהיבט של תפיסתו העקרונית של בגין וניתוח הרטוריקה של איש הימין הליברלי. בגין ראה בפתרון הסכסוך המשך למגמה ליברלית שנועדה ליישב את העימות רב השנים בין היהודים לערבים. בניגוד לגולדברג שפירש את הבעיה "כנגבית" בגין ראה בסכסוך בעיה של כל המדינה. בד-בבד התנגד לפתרונות שבאו ממפלגות השמאל והיה בהן מרכיב של ויתורים מרחיקי לכת. בסיום הדוח כתב: "עם המציאות שבה חיים הבדואים בנגב אין להשלים וכדי לשנותה נדרש מאמץ, הן מצד הממשלה והן מצד הבדואים". בהמלצותיו קבע בגין בסוגית ההתיישבות כי העברה בדואים למקום אחר, מותנה בנימוק משכנע. וינשל אף הכין (עמ' 157) טבלה מאירת עיניים המשווה בין נוסחת גולדברג, רותם ובגין בכל הנוגע לנוסחת התמורה והציג דוגמה לתביעת 400 דונם במזרח הנגב. החוקר קובע כי הפיסקה בדוח המדברת על המאמץ מצד המדינה לתכנון מגורי המשפחה על שטח התביעה - הייתה לה השפעה רבה על התגברות ההתנגדות להמלצות בגין וליישומן.

ביום 27 בינואר 2013 אושר "דוח בגין" בממשלה על תיקוניו הרבים. לרוע המזל הממשלה החדשה שקמה באותה עת לא הכניסה את הגרסה המתוקנת להסכמים הקואליציוניים ומתנגדי תוכנית בגין זכו בתמיכה מהימין ומהמרכז. בשלב זה סבור החוקר וינשל כי בוועדת השרים לענייני חקיקה היו רבים שסברו כי אין מספיק קרקע בידי ישראל בנגב המזרחי על-מנת להתחיל בהסדר. ועדת השרים החדשה עטה על טיעון זה ודרשה "שינויים מהותיים". בגין ערך סיבוב שיחות עם שרים ונפתלי בנט התבלט כמי שמבין את הבעייתיות (כלומר, שהבדואים עומדים לקבל קרקע יותר ממה שמגיע להם) אך לא היה החלטתי מספיק. החוק עבר ברוב של קולות ושוב פרץ עימות בוועדת הפנים בין ח"כ אורית סטרוק ובין ח"כ חנין זועבי. יותר ויותר ח"כים טענו כלפי בגין כי לא שיתף את הבדואים מספיק וכי הטעה במכוון את שרי הממשלה. התגובות של הבדואים הפכו לאלימות שעה שניסו לפגוע בחברי ועדת הפנים שסיירו בנגב. בנוסף, פרצו מהומות, ברהט וביפו ובמקומות נוספים. הזמן חלף ומבקר המדינה קבע כי שבע שנים לאחר המלצות גולדברג עדיין לא הוחל ביישום המסקנות. בינואר 2017 נגרמו לראשונה אבידות בקרב המפגינים בעת פינוי "מקבץ" אום אל-חיראן. בחלק השביעי מסכם החוקר את ספרו בשלושה היבטים: תבוסת המדינה; הישגי תובעי הבעלות; וטיבו של הסכסוך. הישג בעלי התביעות בוטא לדעתו בהקפאת המצב הקיים; מדוע אם כן שואל וינשל נכשל הפרויקט ומשיב: סיבה ראשונה - ממלכתיות והשתלבות מול עמדות מקיצוניות בימין ובשמאל; סיבה שניה - אדישות המרכז הפולטי והקושי בהכרעה המחייבת סיכון בטווח הקצר; והסיבה השלישית - עמימות ההסדר בהיבטי ההתיישבות ומיקום קרקעות התמורה. באפילוג, ציטט וינשל את תגובתו של ראש עיריית באר-שבע דנילוביץ': "ההשלכה הברוטאלית של המתווה שאליו הגיע השר בגין ושל דוח פראוור היא בכייה לדורות". בעמוד האחרון מסכם וינשל את דעתו לגבי הצורך בפתרון הסכסוך - על המדינה להתקדם בנחישות ביישום דוח בגין-פראוור בצד הקפדה על עקרונות השוויון וההגינות כלפי המיעוט הבדואי. הספר חשוב ביותר להבנת יחסי הבדואים-מדינה, רווי בביטויים משפטיים שהובהרו על-ידי החוקר לרמת הבנה של האדם ברחוב ורוצו לקרוא.