"חשד לאונס קבוצתי ממושך של בת 15 על-ידי חבורת נערים בצפון" זעקה הכותרת במהדורת החדשות כשעה לפני שניגשתי לכתוב את המאמר. ודומה כי המילים שנוספו לתוכנייה "בהשראת האירועים האמיתיים שהתרחשו ביולי 2019 באיה נאפה" כמו מייתרים את הכתוב, שהלוא אין כל צורך בהשראה ספציפית, משעה בה "האירועים האמיתיים" אינם אפיזודה נדירה במחוזותינו אלא דבר שבשגרה, גם בארצנו הקטנטונת וגם ביוון ובקפריסין הקרובות-רחוקות.
הן רק רצו לרקוד. לאפיס, אי-הנופש שצעירים רבים באים אליו כיעד תיירותי, אירח לראשונה בתולדותיו את אולימפיאדת הים, מה שגרר אליו המונים, ביניהם גם את לדה ואמה, נערות בנות 18 וחברות טובות. תקופה ארוכה הן תיכננו את המאורע, קנו בגדים, סיימו את הבגרויות וחסכו כסף לטיסה ולמלון. באחת מהמסיבות בהן השתתפו נוצר קשר עין בין לדה לג'ון, קפטן נבחרת קובו, המדינה שנחשבת כמועמדת לניצחון, ובהתאם היחס אליה ואל שחקניה גובל במין הערצה לאלילים.
מסוחרר מהתכונה כלפיו, ג'ון מסתובב כטווס והערב עם לדה הוא שכרון חושים עבורו, כשמבחינתו זה רק מותיר לו טעם של עוד. ערב למחרת השניים נפגשים בחדרו, כשלדה מתרגשת לפגוש את מושא תשוקתה בשנית. למרבה הזוועה ג'ון לא נמצא שם לבד. שלושת חבריו לנבחרת נוכחים גם הם, מסתתרים בחשאי, וכעבור דקות אחדות כל הארבעה מבצעים בנערה האומללה אונס קבוצתי.
נפגוש את לדה בסצנה לאחר מכן כשהיא פגועה, חבולה ופצועה, עטופה בסדין, בעוד חברתה אמה מדרבנת אותה להתלונן במשטרה על התקיפה. השתלשלות האירועים שתצפו בהם מעתה ואילך תותיר אתכם בפה פעור. "הנערה" המחזה שמוצג בימים אלו בתיאטרון הבימה בהשתתפות אנסמבל אספמייה לוקח אתכם למסע בעל כורחיכם, בנבכי חדרי החקירות, בנפתולי ההכרעות הפוליטיות המכוערות שבחסות הדיפלומטיה, ובצלילה לנפשה של קורבן אונס, שלתאר את קורותיה החל מרגע הגשת התלונה כ"אונס שני" יהיה אנדרסטייטמנט מעורר פלצות.
שפה בימתית
לדה מוצגת כפתיינית, כמי שיזמה את האונס, כשהיוצרות מתהפכות ועימן גם הבטן, הקרביים ושאריות התודעה שעוד לא יצאו מדעתן נוכח עיוות המציאות. מושלת האי מחד וקצין המשטרה מאידך מייצגים את הקטבים המנוגדים, אך במהרה אחד הצדדים יתקרנף, כשלמול עינו יעמוד קידומו האישי וחרב האיום המוסווה שייאלץ להתמודד עימו.
"הנערה" הוא ללא ספק מותחן פסיכולוגי בו ניחשף לאישיותן של דמויות, כיצד הן פועלות במצבי קיצון, איזו גרסה הם יאמצו כדי להיחלץ ממעשיהם, ועד כמה ירחיקו עצמם מההשלכות שנבעו מהם.
לאחר ההצלחה הגדולה של ההצגה "מהפכניות" שרצה על הבמות כבר חמש שנים, "הנערה" היא הפרויקט השני של צמד המחזאיות יוספה אבן שושן ודליה שימקו, כשהאחרונה גם ביימה את המחזה הנוכחי. אבן שושן ושימקו יצרו שפה בימתית גם הפעם, שמשלבת בתוכה טקסט, תנועה, וידאו ארט ומוזיקה. התוצאה היא עוצמתית הן בשל כך והן משום שזוהי יצירה בעלת נפח משולש.
ברובד הראשון אנחנו נחשפים ל"תרבות האונס" במלואה המפנה זרקור לאותם נערים נורמטיביים ( תחליטו אתם עם או בלי מרכאות) שנוטלים חלק באונס קבוצתי. הרובד השני הוא הפוליטיזציה הכמעט גלויה מצד גורמים אינטרסנטים שבוחשים בפרשה ולשים את נפש הנערה כמו בצק בחוסר רגש. והרובד השלישי הוא כמו סיפור קסום של המיתולוגיה, פיוטי ופואטי, שהציר שלו הוא חטיפת פרספונה לשאול ולתופת, וכיצד אותה תרבות של אונס ופגיעה מינית היא דבר קדום, יצרי וקמאי.
עוול מוסרי
להצלחה הפוטנציאלית של "הנערה" גם תורמים ללא ספק שלל השחקנים. יערה לוי היא אמה, חברתה טובה של לדה, לצידה חגי כהן, יובל נחמיאס וגיא אלפרוביץ' המגלמים את חברי הנבחרת, ואת האדס וזאוס המיתולוגיים. משחקם בוגר ומקצועי, בייחוד בסצינת האונס הנוראית, כשכל ארבעת הנערים מתייחסים ללדה כאל כלי, מטבע העובר לסוחר. אלו דקות בלתי נשכחות. אורי פרלמן בתור ג'ון קפטן הנבחרת נפלא בתפקידו. הטורף שהופך לזיקית, לקורבן והכל באופן מניפולטיבי ופאסיב אגרסיב.
תומר גלרון המגלם את מאמן הנבחרת וגם את החוקר יאניס מעולה בתצוגת המבע והיכולת להיות שני קטבים. המאמן הקשוח שינזוף במתאמנים שלו אך יחוס עליהם בעת הצורך, והחוקר בעל האינטגריטי שלאט-לאט עובר טרנספורמציה אישיותית. ומעל הכל זוהי הבמה של שתיים: לימור חדרייה שמגלמת את הנערה לדה ואת פרספונה המיתולוגית, ולצידה אסתי זקהיים שכל מפגש עימה הוא חגיגה רבת חושים. זקהיים היא גם אמה של לדה, וגם ראשת האי לאפיס.
חדרייה מרגשת ומעוררת חמלה בטוב הלב שלה, ברצון הנואש לאהוב ולהיות נאהבת. היא ילדה, נערה, אישה שמפגינה את קשת ההתנהגויות הללו, וחסרת אונים כשהחיצים מופנים לכיוונה. היא השיקוף של העוול המוסרי שנגרם לכל נאנסת הן מצד הטורפים המיניים והן מצד הרשויות המפקפקות בגרסתה. זקהיים היא האם המגוננת, שמשתפת אותנו בלבטיה טרם נסיעת בתה לנופש. היא סומכת עליה ונחרדת מהבשורה. אך מנגד היא מפגינה אסרטיביות כמעט שטנית כשהיא בכובעה הנוסף כראשת האי. שם היא טווה רשתות של קשרים, סוחטת, נסחטת ומפעילה את יכולותיה הבלתי נדלות כדי שהשערורייה לא תפגום חלילה באווירת החופש של המקום. זקהיים כראשת האי היא מופת של דרמה ויצרים, אישה שליבה גס בסיפור האנושי שמונח לפתחה, מה שמעצים את חוויית הצפייה.
אבן שושן ושימקו רקחו עבורנו מסע שהוא ביותר ממובן אחד שירה. המעברים החדים למיתולוגיה, ההרהורים הכמוסים של כל אחת מהנפשות הפועלות והאינטראקציה שבחלקה מבטיחה התרגשות ולאחריה גם מפחי נפש. הסחרור המיידי והנפילה הבלתי נמנעת, כשאנחנו רואים בעיניים כלות כיצד יד נעלמה משחקת בגורלם של אנשים, בגורלן של נערות תמימות. "תצלום רנטגן של הכחשה אז וכיום בעיני כל העולם, שמגלגל עיניים על מקרי האונס שקרו ב - 7 באוקטובר, ועדיין קורים במנהרות" - כותרת המשנה.
שעה וחצי של צפייה מרתקת, וכנראה שגם בסיטואציה הנוכחית לא נוכל להימלט מאימת השבת ההיא, מזוועות הטבח שאדוותיו עוד ממשיכות לפעום בעוצמות. "הנערה" ממחיש לנו את צביעות אומות העולם, אך עם או בלי קשר לטרגדיה שישראל חוותה, זהו מסמך אוניברסלי של שתיקה, הסתרה ומציאות חסרת רחמים מצד המוסדות כלפי החלש והקורבן. אנסמבל אסמפייה מגיש לנו הצגה נוספת שהיא יצירת מופת שאסור לכם להחמיץ. כשזקהיים מככבת וכששימקו כותבת ומביימת זו נוסחת הצלחה מובטחת. היא שיעור, היא לקח והיא בעיקר תובנה - ככה צריך להיות תיאטרון!