כשהתותחים רועמים, אומרת הקלישאה, שותקות המוזות. משמעותו של הביטוי היא כמובן שבשעת מלחמה, נעלם שְׁאַר הרוח המעניק לכותבים ולמשוררים ולפיזמונאים למיניהם את ההשראה האמנותית. קלישאה מקבילה שעניינה דומה, היא: 'שקט, יורים!' אבל בעידן התקשורת הפתוחה, החושפת הכל בפני כל, מתברר שגם כשהתותחים רועמים, פועלות המוזות (במיתולוגיה היוונית: בנותיו של זאוס, שסיפקו לכאורה השראה לעוסקים באומנויות ובמדעים, ונגינתן נחשבה ליפה והמענגת בעולם כולו).
כשגלשנו השבוע ברשתות החברתיות, נתקלנו בכמה יצירות איכותיות שעיסוקן ענייני דיומא, 'המצב'. מחמת קוצר היריעה נסתפק באחת מהן, אף שלמרבה הצער זהות כותבה נעלמה מעינינו. הנה החרוזים שכתב פלוני אלמוני, בכישרון רב, שההשראה להם באו ממילות שירהּ ומנעימתה הנוגה של נעמי שמר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר'. זה בהחלט יכול להיות 'המנון המשתמטים בשם תורתם':
"אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ מֵאוֹתוֹ בִּנְיָן/ אוֹתְךָ גִּיְּסוּ, אֲנִי מַשְׁלִים מִנְיָן/ לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מִזֶּה עִנְיָן/ הֵן, אֲנַחְנוּ מֵאוֹתוֹ בִּנְיָן// אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ מֵאוֹתָהּ קוֹמָה/ אַתָּה חַיָּל, אֲנִי תּוֹפֵס תְּנוּמָה/ יֵשׁ אִי שִׁיוְיוֹן, נוּ אָז תַּגִּיד, אָז מָה?/ הֵן, אֲנַחְנוּ מֵאוֹתָהּ קוֹמָה// וּבְלֵילוֹת שִׁשִּׁי/ אָחִי, זֶה לֹא אִישִׁי/ כְּשֶׁאַתָּה בִּלְבָנוֹן זוֹחֵל/ אָז אֲנִי חמין אֹכֶל// אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ מֵאוֹתָהּ שְׁכוּנָה/ אַתָּה נִלְחָם, אֲנִי קָם מִשֵׁינָה/ תּוֹפְסִים יַהֲדוּת בְּצוּרָה שׁוֹנֶה/ הֵן, אֲנַחְנוּ מֵאוֹתָהּ שְׁכוּנָה// גֵּרִים מַמָּשׁ דִּירָה לְיַד דִּירָה/ אַתָּה לֹא כָּאן, אֲנִי לוֹמֵד גְּמָרָא/ זֶה נָכוֹן, אֵין לָזֶה צוּרָה/ אֲבָל כָּכָה זֶה, כָּתוּב בַּתּוֹרָה// וּבְלֵילוֹת שִׁשִּׁי/ אָחִי, זֶה לֹא אִישִׁי/ כְּשֶׁאַתָּה בַּקְּרָב נוֹפֵל/ אָז אֲנִי כָּאן מִתְפַּלֵּל".
מרגש עד דמעות. מבהיל עד כבשונה של נפש. מדהים ומחריד. אבל, מה לעשות, זה המצב.
איך אמרה אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי ל'ישראל היום'? - "החברה החרדית היום היא אנטי-הלכתית ממש. היא חוללה רפורמה מטורפת בעולם ההלכה. אין ביהדות שום מקום למציאות של פטור מגיוס. כל הטענה הזו, שהתורה מְגֵנָה ולכן לא צריך להתגייס היא הפוכה לכל עולם ההלכה. בהשקפה המקורית של היהדות, הקדוש ברוך הוא עוזר למי שעוזר לעצמו".
מזל גדול היה לעם ישראל במלחמת החשמונאים - וזהו, רבותי, חלק נכבד מעצם הנס - שהם, אף שהיו צדיקים ותורתם אומנותם, לא נהגו כחרדים בני זמננו ולא התבצרו בערי המקלט הישיבתיות כשגזרה עליהם מלכות יוון הרשעה וחיללה את קדושת עם ישראל ואת קדושת המקדש, אלא יצאו להילחם בחרב ובחנית, בשם ה', נגד אויבי העם, וזכו לנסי נסים בעצם נצחונם, כמתואר בתפילת 'ועל הנסים': "מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים [שלא עיוותו את התורה ולא נשענו על סיסמת 'תורה מגנא ומצלא'], וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ [שהניחו תורתם בצד ויצאו להילחם]".
נס נוסף
בזכות עוז רוחם של החשמונאים, שהבינו כי 'לַכּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם", עת לעסוק בתורה ועת להילחם כנגד אויב העם, זכה עם ישראל בנס הצלתו מגזרותיה של יוון הרשעה ובנס כיבוש המקדש וטיהורו מטומאת יוון בידי החשמונאים שליחי עם ישראל, והודלקה בו מחדש מנורת השמן. כמאמר חכמים (מסכת שבת, כ"א, ב'), במענה לשאלה 'מאי חנוכה?' - "נעשה בו [בפך השמן] נס, והדליקו ממנו שמונה ימים".
וכשהחליטו חז"ל לצרף את מילות 'ועל הנסים' לתפילה בימי החנוכה ועל אמירת ההלל בשמונת ימי החנוכה, הם גם הכירו בנס נוסף, שני - הגבורה והמלחמה. שהרי לא פשוט היה לחשמונאים להחליט על יציאה למלחמה כנגד הגדולה שבמעצמות בעת ההיא. וכך ניסחו את הפתיח לתפילת 'ועל הנסים': "וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת, שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה".
אופס, רגע, רבותי הפרומער'ס: החשמונאים גם נלחמו. איזה חידוש תורני מסעיר! לא השתמטו, לא הסתתרו בערי המקלט הישיבתיות, לא חיפשו תירוצי השתמטות וגם לא ישבו בחיבוק יחיים תחת חסותה של הסיסמה הכוזבת 'תורה מגנא ומצלא' (שכן אמירה זו נאמרה לגבי הצלת היחיד והגנתו מחטאים אישיים בלבד, ואין לה שום עניין עם הצלת עם ישראל ממזימות השמדה של אויב אכזר, כפי שלמדנו לאורך ההיסטוריה, כולל בשואה האיומה). אילו נהגו החשמונאים הגיבורים כמשתמטי זמננו בשם התורה תחת העיווּת ששמו 'תורה מגנא ומצלא' מול האויב הפלשינאצי הארור, מבלי לזכות בהגנת המדינע, היו כולם נשחטים ביום אחד (ע"ע עוטף עזה).
שני נסים התרחשו, לשיטת חכמי בבל, בחנוכה: נס פך השמן שנזכר בגמרא, ונס הניצחון שמוזכר בתפילה. בא מורנו הרמב"ם (שבימים אלה אנו מציינים מלאות 820 שנה לפטירתו), וקבע שבמלחמות החשמונאים התרחשו עוד שני נסים שחכמי הגלות התעלמו מהם: "חזרה מלכות לישראל!". וואו!! איזה נס עצום. עצמאות ישראל!. ולא זו אף זו: הנס הרביעי הוא שהמדינה היהודית שעל עצמאותה אנו אומרים הלל עד היום, התקיימה "יתר על מאתיים שנה!" - עוד נס כביר, שכמותו לא התחדש אלא בזמננו, לנגד עינינו.
אבל הפרומער'ס בני זמננו אין רואים בעצמאות יהודית שום סיבה למסיבה. ברוב תיסכולם מול דברי הרמב"ם הם מנסים להוכיח באותות ובמופתים שמלכות החשמונאים התקיימה פחות ממאתיים שנה. נו, טוף! והמסקנה לשיטתם: הרמב"ם טעה. אוהו! כופפתם את הרמב"ם. וואו! והעיקר לא להתרגש מתקומת מלכות ישראל. אבל הרמב"ם בשלו: "בבית שני כשמלכו יוון גזרו גזירות על ישראל... וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה... "ומפני זה [ארבעת נסי חנוכה] התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו ... ימי שמחה והלל".
לאבותינו בגלות הארורה, לא הייתה כל סיבה להתפעל מדברי הרמב"ם. מלכות ישראל? עצמאות יהודית? - דמיון פרוע מבחינתם. בימי החושך הארוכים של הגלות, מי פילל ומי מילל מלכות ישראל? אבל אנו כולנו - חרדים, דתיים-ציוניים וחילונים - שזכינו לחיות במדינה היהודית הראשונה מזה 1,878 שנה, (אם להתעלם מהנסיון קצר המועד, שלוש שנים, של מדינת בר כוכבא), האם רשאים אנו לבעוט בחסד הזה? להשתמט? איפה מצאתם היתר הלכתי לזה???