בימים אלה, כאשר עולה דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את אסון 7 באוקטובר, ראוי להידרש לדרכי התנהלותה של ועדת כַּהַן (סברה ושתילה) - היא ועדת החקירה הממלכתית, שמנתה שלושה חברים: נשיא בית המשפט העליון דאז יצחק כַּהַן, השופט אהרן ברק והאלוף (דימ.) יונה אפרת. ועדת כַּהַן הטילה אחריות אישית עקיפה על ראש הממשלה דאז מנחם בגין, וכן על כמה שרים - בהם שר הביטחון דאז אריאל שרון שהודח מתפקידו. כמו-כן הטילה הוועדה אחריות על כמה מפקדים בכירים בצה"ל, בהם: הרמטכ"ל דאז רפאל איתן (רפול) - והביאה להדחת כמה מהם (רפאל איתן לא הודח לאחר שהוועדה קבעה שהוא ממילא מסיים את תפקידו). קודם שניכנס לעובי הקורה ראוי לצטט כאן קטע מאחד ממאמריו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט חיים כהן, שמתאר בשפתו הציורית את מאפייניה של ועדת חקירה - להלן הדברים:

• "ועדת חקירה מצטיירת לא פעם כמעין מכבש הדורס ורומס בדרכו כל הנראה כמכשול בעיניו, ויהא הוא גם יצור חי. אמרתי "הנראה בעיניו", מפני שלמכבש מיוחד זה יש עיניים: רוצה - רואה ומדלג; רוצה - רואה ופוגע; סכנת ההפליות הפסולות הטמונה בכך היא בלתי נמנעת, והיא רק מגבירה את החששות. ואין זו נחמה שאין לוועדות חקירה אלא סמכות המלצה בלבד - מה שעניין החקירה "חשוב וחיוני" יותר, ומה שהרכבה מכובד יותר, יהא להמלצותיה תוקף מחייב יותר, מבחינה מוסרית לא פחות מאשר מבחינה ציבורית"

חלק ניכר מחקירתה של ועדת כהן הוקדש לאשר התרחש בישיבת הממשלה שלא מן המניין שדנה בתוצאות הרצח של מנהיג הפלנגות והנשיא הנבחר בשיר ג'ומאיל, והחליטה על-רקע הרצח האמור לאשר כניסת הפלנגות הנוצריות למחנות סברה ושתילה בפאתי ביירות. משתתף קבוע בישיבות הממשלה - לרבות בישיבה האמורה - היה היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים שופט בית המשפט העליון, פרופסור יצחק זמיר. באותה ישיבה השתתף גם הרמטכ"ל והאריך בתיאוריו את "השחזת הסכינים" ומעשי הנקם הצפויים מצד הפלנגות עקב רצח מנהיגם. בהמשך הישיבה נשא סגן ראש הממשלה דאז, השר דוד לוי, דברים ברוח דברי הרמטכ"ל והזהיר אף הוא מפני הסכנה הצפוייה כתוצאה מהכנסת הפלנגות למחנות הפליטים. אבל היועץ המשפטי, יצחק זמיר, שתק כמו דג ולא הוציא הגה מפיו.. דומה, שאין ראוי עתה מאשר לצטט כאן את הדברים הבאים באשר לתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה:

• "היועץ המשפטי לממשלה מופקד על שמירת החוק על-ידי הממשלה. הוא אמור לפעול, לא רק כעורך הדין של הממשלה, אלא גם, בו בזמן, כעורך הדין של הציבור. לצורך זה הוא משמש מעין "כלב שמירה" על הממשלה. הוא משתתף באופן קבוע בכל ישיבות הממשלה, לא רק כדי לייעץ לממשלה כיצד ניתן לבצע את מדיניותה במסגרת החוק, אלא גם כדי למנוע בעד הממשלה מלפעול בניגוד לחוק. בתפקיד זה, כמגן שלטון החוק, אין הוא אמור להיות סביל, ולהסתפק במתן חוות דעתו כאשר היא מתבקשת, אלא ליטול על עצמו תפקיד פעיל של פיקוח על החוקיות. העיקרון של הפרדת הרשויות אומר כי הממשלה מוסמכת לבצע את החוק. על היועץ המשפטי לממשלה לפעול כדי שהממשלה לא תחרוג מגבולות סמכותה. הלקוח האמיתי של היועץ המשפטי לממשלה, לעניין זה, הוא הציבור ולא הממשלה. הוא מחויב כלפי הציבור, כנאמן של הציבור, לפעול כדי שהחוק יקויים על-ידי הממשלה. לתכלית זאת, היועץ המשפטי לממשלה, כמו "כלב שמירה" חייב להיות מוכן, לא רק לנבוח אלא גם, בשעת הצורך, לנשוך. המשפט צייד אותו בשיניים לצורך זה. לא זו בלבד שלהלכה הממשלה חייבת לפעול על-פי חוות הדעת שלו. למעשה, אם הממשלה לא תכבד את חוות הדעת שלו, בידו להחליט אם לנקוט הליכים פליליים, במקרה שהמעשה הממשלתי יש בו משום עבירה, או למנוע מן הממשלה הגנה משפטית, במקרה שהמעשה יותקף בפני בית המשפט, ולהשאיר את הממשלה ללא הגנה משפטית. התפקיד הקשה של היועץ המשפטי לממשלה כמגן שלטון החוק, המביא אותו לעתים קרובות לעימות עם הממשלה, קשה במיוחד בשעת משבר. הוא אף חשוב יותר בשעה כזאת.
  משברים עשויים להתרחש בתחומים שונים, כמו בתחום היחסים הבינלאומיים, הכלכלה וכן, הביטחון הלאומי. בעת משבר עשוייה להתחזק נטייה של הממשלה להעדיף אינטרסים חשובים שונים על פני החוק. בשעה כזאת קיימת גם נכונות רבה יותר מצד הציבור, ואפילו מצד בתי המשפט, להניח לממשלה לפעול כהבנתה למען טובת המדינה ובמיוחד למען הביטחון הלאומי. היועץ המשפטי לממשלה פועל כבלם פנימי של הממשלה. על-פי רוב יש לו מידע על ההחלטות, לפחות בעניינים בעלי חשיבות או רגישות מיוחדת והוא עשוי לפעול, בעצם הוא אמור לפעול, ביוזמתו הוא, כדי למנוע פעולה בלתי חוקית מצד רשות ממשלתית כלשהי. בדרך זאת הוא יוצר קו הגנה ראשון לשלטון החוק"

מה יש להוסיף על הדברים הללו? זהב טהור. ומי הוא זה שנשא את הדברים האלה? היה זה אותו יועץ ששתק - פרופסור יצחק זמיר באחד ממאמריו. הוא ולא אחר. מכונסת לה, אם כן, הממשלה ושומעת אזהרות על ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות. במשך הישיבה נאמרים דברי אזהרה מפני נקם והשחזת סכינים, אבל "כלב השמירה" יושב שם עם כולם ואינו נובח. "הבלם הפנימי של הממשלה" אינו בולם. בהקשר זה יצויין, שאחד הקריטריונים להטלת אחריות עקיפה - כפי שוועדת החקירה עצמה קבעה - היה שאחריות חלה על "אלה שידעו על ההחלטה (להכניס את הפלנגות למחנות), היה מחובתם בתוקף מעמדם ותפקידם להתריע על הסכנה ולא מילאו חובה זו" המסקנה הבלתי נמנעת הינה, אפוא, שקריטריון זה - לאור תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה כפי שפרופ' זמיר עצמו הגדירם - חל במלואו על "הבלם הפנימי", "כלב השמירה" - היועץ המשפטי לממשלה. אבל יותר מכך: האחריות על-פי הקריטריון הזה חלה באופן מוגבר דווקא על היועץ המשפטי לממשלה. נבהיר הדברים: ועדת החקירה מתייחסת בדוח לחובות המוטלות על-ידי בתי המשפט על עובדי ציבור - לרבות שרים. הוועדה קובעת כי:

• "מבחינה משפטית - כלל ידוע הוא ועדים לכך פסקי דין רבים של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, שכל שיקול דעת של רשות ציבורית ובכלל זה שרים, נתון לביקורת ולבחינה בבתי המשפט. החלטות שנתקבלו עקב שיקולים פסולים, שיקולים שלא לעניין, שיקולים שרירותיים, שיקולים בלתי סבירים, שיקולים זרים לעניין, נפסלו לא פעם על-ידי בתי המשפט. העובדה שאין כל חוק חרות הקובע שעל רשות ציבורית להגיע להחלטותיה על-פי שיקולים נכונים וסבירים ואחרי בדיקת כל עניין המובא לפניה בדרך נאותה, לא מנעה מבתי המשפט להטיל חובות כאלה על כל רשות ציבורית. העדר כל חוק חרות בעניינים שונים איננו פוטר את האדם שמעשיו עומדים לביקורתה של ועדת חקירה מלתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות מצידו, על העדר תשומת לב ראוייה לתפקידיו, ועל מעשים שנעשו בפזיזות, ברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי-ראיית הנולד כאשר על-פי כישוריו של האדם הממלא תפקיד מסוים והתכונות האישיות הנדרשות ממנו במילוי תפקידו היה עליו לראות את הנולד"

ובכן, מה רואות עינינו? בפתיח של הקטע מציינת הוועדה כי "מבחינה משפטית - כלל ידוע... פסקי דין רבים... בית המשפט הגבוה לצדק... בחינה בבתי המשפט". ובהמשך מונה הוועדה את הנורמות השונות שבית המשפט מטיל על עובדי הציבור. אין ספק: כל הדברים הללו של הוועדה - הפותחים במילים "מבחינה משפטית" - נמצאים כל כולם ב"מגרש הביתי" של היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי - מי אם לא הוא? - מכיר את פסקי הדין של בית המשפט העליון ואת הנורמות והחובות שהוא מטיל על עובדי הציבור. זאת ועוד: הוועדה מציינת לעיל כי "שיקול דעת של שרים נתון לביקורת ולבחינה בבתי המשפט". ומה ארע באותה ישיבת ממשלה? שיקול הדעת של השרים היה נתון לביקורתו ולבחינתו של היועץ המשפטי לממשלה. אבל הוא שתק. פרופ' זמיר עצמו - במאמר שבו ניתח את הדוח של ועדת כַּהַן - מתייחס לחובה שהייתה מוטלת על ממלאי התפקידים, ושעקב אי-מילוייה הוטלה עליהם אחריות אישית. פרופ' זמיר מטעים שם: "מהי חובה זאת? חשיבות רבה נודעת לשאלה, שכן עובדי ציבור זכאים ואף צריכים להכיר את החובה המוטלת עליהם, כדי שידעו לקיים אותה ולא יכשלו בהפרתה. מתוך עיון בדוח ניתן להסיק שמדובר בחובה שיש לה גם אופי משפטי. זוהי חובה שמקורה בדיני המינהל הציבורי. כלומר, מערכת הדינים המסדירים את התנהגותם של עובדי הציבור במילוי תפקידיהם. זוהי מערכת דינים מורכבת, אשר הובאה אלינו מן המשפט האנגלי ולאחר מכן פותחה על-ידי בתי המשפט בישראל, ובעיקר על-ידי בית המשפט הגבוה לצדק. על-פי מערכת דינים זאת, כל עובד ציבור כולל שר, שעה שהוא בא להפעיל את סמכותו בעניין מסוים, חובה עליו לתת דעתו לשיקולים העיקריים השייכים לאותו עניין ולייחס להם משקל ראוי, להתעלם משיקולים שאינם שייכים לעניין, ולהימנע מהחלטות שהינן בלתי סבירות בעליל" ולענייננו: יושבים להם שרים וממלאי תפקידים אחרים בישיבת ממשלה - ועימם היועץ המשפטי לממשלה - ומפעילים את סמכויותיהם "בעניין מסוים" - ההחלטה להכניס הפלנגות למחנות. היועץ המשפטי שומע שהם מפעילים את הסמכויות אך אינו מפנה את תשומת ליבם לכך שהם אינם ממלאים את החובה "שיש לה גם אופי משפטי", ושעל פיה - כפי שקובע פרופ' זמיר - עליהם לתת דעתם לשיקולים העיקריים, להימנע מהחלטות בלתי סבירות וכו' וכו'. ואם שכחנו לרגע: הרי היועץ המשפטי לממשלה הוא עצמו עובד ציבור וככזה, הרי שגם הוא - מי אם לא הוא? - כפוף לחובה הנ"ל "שמקורה בדיני המינהל הציבורי" כפי שהוא עצמו הגדיר לעיל. ולענייננו, בעובדה שהיועץ המשפטי לא היפנה את תשומת ליבם של ממלאי התפקידים לכך שאין הם ממלאים את החובה המוטלת עליהם, בעובדה זה הפר היועץ המשפטי עצמו - כממלא תפקיד - את החובות המוטלות עליו. החובות הללו, צריך שיחולו מקל וחומר ובמלוא הכובד - כך דורש ההיגיון - על מי שאחראי להחילן על אחרים. בהקשר זה ראוי להידרש כאן לפסק דינו של השופט ברק בבג"ץ 329/81 - שם קובע השופט ברק כי:

• "אין כל הבדל בין היועץ המשפטי לממשלה לבין כל נושא תפקיד ציבורי. זה כזה חייבים להפעיל את שיקול הדעת בהגינות, ביושר, בסבירות, ללא שרירות והפליה, תוך שקילת שיקולים רלוואנטיים בלבד"

ובכן, מה היה על הממשלה לעשות נוכח העובדה שכלב השמירה לא נבח והבלם הפנימי לא בלם? פרופ' זמיר תאר לעיל בהרחבה את תפקידיו וחובותיו של היועץ המשפטי לממשלה. על-פי תיאור ממצה זה, אין למעשה אפשרות שהיועץ המשפטי לא יהיה אחראי להיבט החוקי/משפטי (להבדיל מן ההיבט המבצעי) של החלטות שהובאו לידיעתו. כאשר פרופ' זמיר רואה את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ככלב שמירה שחובתו לנבוח, הרי שבעצם השימוש בדימוי שכזה, הוא "לוקח" את אחריותו של היועץ המשפטי "הכי רחוק שאפשר" ומציב אותה על גבול האחריות המוחלטת ממש. האיפיונים החד-משמעיים לעיל בדבר תפקידו של היועץ המשפטי, מוליכים באופן בלתי נמנע למסקנה, שבנסיבות אלה - עם יועץ משפטי ותיק, פרופסור למשפטים שמומחיותו, כידוע, בתחום המשפט המינהלי - הייתה הממשלה רשאית בהחלט להבין ולהסתמך על כך, שאם היועץ המשפטי שותק הרי שההחלטה - מן ההיבט המשפטי - איננה פגומה. במילים אחרות: בנסיבות אלה, היועץ המשפטי לממשלה נושא באחריות - מן ההיבט המשפטי - להחלטה שהובאה לידיעתו. ואם הובאה לידיעתו החלטה פגומה והוא שתק, הרי שהוא נטל בכך על עצמו אחריות לפגם שדבק באותה החלטה. אבל יתרה מכך וזה הקריטי לענייננו: היועץ המשפטי לממשלה לא רק שנטל אחריות, אלא "ניקז" לעבר עצמו את כל האחריות להחלטה מן ההיבט המשפטי שלה. במה דברים אמורים: היועץ המשפטי לממשלה מצד אחד וחברי הממשלה מצד שני אינם נמצאים "באותה ליגה" מבחינה משפטית. היועץ המשפטי הוא בר-סמכא משפטי ואילו שרי הממשלה הם הדיוטות משפטיים. פרופ' זמיר עצמו מאשר למעשה את העובדה שקיים "פער משפטי" בין היועץ המשפטי לממשלה לבין ההדיוטות שרי הממשלה. פרופ' זמיר עושה כן בהמשך ניתוחו את הדוח של ועדת החקירה, בקבעו שם כי:

• "הכלל המשפטי בדבר החובה להפעיל שיקול דעת כהלכה, תוך התחשבות בשיקולים ענייניים והתעלמות משיקולים זרים, איננו מוכר במידה מספקת, לא בקרב הציבור הרחב ואפילו לא בקרב עובדי הציבור. זהו כלל בסיסי במערכת המינהל הציבורי. הוא המהווה ערובה עיקרית למינהל תקין והוגן. הדוח הבוחן וקובע את האחריות האישית על יסוד כלל זה, עשוי להגביר את המודעות לכלל"

בנסיבות אלה, ברור אפוא מאליו, שאין אפשרות שהאחריות להחלטה - מן ההיבט המשפטי - תתחלק בין המשפטן לבין ההדיוטות. חלוקת אחריות שכזו הינה בלתי הגיונית ובלתי הוגנת על פניה. כאשר מובאת לידיעת היועץ המשפטי החלטה להכניס את הפלנגות למחנות ומיד לאחר מכן הוא שומע את דברי הרמטכ"ל על השחזת סכינים ואת אזהרת השר לוי מפני סכנת טבח, הרי ש"אוזנו המשפטית" אמורה להיות הראשונה לקלוט את משמעות הדברים. וכמו שאומרים במקומותינו: "בשביל זה משלמים לו" בהקשר זה לא מן המותר לציין שהממשלה ומפקדי הצבא היו נתונים באותה תקופה בצבת איומה: מספר נורא של ארונות חללי צה"ל שחזרו מהחזית. בנסיבות איומות שכאלה אין תמה שהממשלה עטה על "קיצורי דרך" שיחסכו בחיי חיילים, והעדיפה שהפלנגות הם אלה שילחמו במחבלים שנותרו במחנות הפליטים. בעניין זה מי לנו יותר מוועדת החקירה עצמה שקבעה כי:

• "היו שיקולים רציניים לטובת החלטה כזו. שהיה רצון למנוע אבידות מצה"ל בלחימה מסוכנת בשטח בנוי, שהיה זה מוצדק לדרוש מהפלנגות שגם הן יקחו חלק בלחימה, ושאנשי הפלנגות היו יותר בקיאים מאנשי צה"ל בגילוי וזיהוי המחבלים".
  בנסיבות אלה, היועץ המשפטי לממשלה - מי אם לא הוא? - היה חייב לעמוד בפרץ ולהעמיד את הממשלה על חובותיה - כפי שהוא עצמו קבע לעיל - לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לתת להן משקל ראוי וכו'.
  לעניין זה, מה לנו יותר מדברי פרופ' זמיר עצמו, שהתייחס לתפקידו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה דווקא בשעת משבר, בקבעו שאז" עשוייה להתחזק נטייה של הממשלה להעדיף אינטרסים חשובים שונים על פני החוק"
  והרי פרופ' זמיר עצמו קבע שהיועץ המשפטי לממשלה פועל "כבלם פנימי של הממשלה". אבל הבלם לא פעל.
  ובנוסף על כל אלה:
  "אוזנו המשפטית" של היועץ המשפטי לממשלה הייתה אמורה לקלוט בישיבת הממשלה דבר מה נוסף, שיתכן שהיה בו כדי למנוע את הפורענות.
  במה דברים אמורים:
  הוועדה מציינת בדוח כי בישיבת הממשלה אמר הרמטכ"ל, בין היתר, כי "לפלנגות אנו יכולים לתת פקודות ואילו לצבא הלבנוני אי-אפשר"
  נשאלת השאלה מה המשמעות המשפטית של העובדה שגוף צבאי זר נתון למרותו של צה"ל. האם אין פירוש הדבר שהסמכות "להוריד פקודות" מקפלת בתוכה גם חובות של נותן הפקודות? שהרי כלל ידוע הוא, שהאחריות היא בת ליווייתה הקבועה של הסמכות.
  ולענייננו, כאשר צה"ל מפקד על גוף זר, די בעובדה זו - כשלעצמה - כדי להחיל על צה"ל אחריות לפעולותיו של אותו גוף שעה שהוא "עסוק" במילוי פקודה שהוטלה עליו, וזאת בלא קשר למהות הפקודה.
  במילים אחרות, כאשר היועץ המשפטי לממשלה שומע שלפלנגות "אנו יכולים לתת פקודות", היה עליו - משום עובדה זו בלבד - להעמיד את מפקדי צה"ל והשרים על כך שהאחריות למעשי הפלנגות "חוזרת" אליהם - אל השרים והמפקדים.
  אילו הוזהרו מפקדי צה"ל ושרי הממשלה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בנקודה עקרונית זו, כי אז יש להניח שהם היו "נבהלים" - ממש כך! - מההחלטה שלקחו ומקפידים מיד לקיים פיקוד ושליטה יעילים יותר על הפלנגות.
  כלומר, שהיועץ המשפטי לממשלה - כדי להזהיר את משתתפי הישיבה - לא היה זקוק כלל לידיעה שהוחלט להכניס הפלנגות למחנות, ולא היה זקוק לאזהרות מפני סכנת טבח, ולא היה זקוק למידע שהוא "מן המפורסמות" אודות היחסים בין הפלנגות לבין הפלשתינים. שכן, ברגע שהתברר ליועץ המשפטי שלפלנגות "אנו יכולים לתת פקודות", היה עליו להזדקף מיד ולהעמיד את מפקדי צה"ל והשרים על המשמעות העקרונית והמשפטית של הדבר.
  מקל וחומר, כאשר היועץ המשפטי שומע שהפלנגות מבצעים פקודה של צה"ל ועושים זאת "בשיטות שלהם" (כפי שאמר הרמטכ"ל). היתכן שהיועץ המשפטי לא ירקע ברגליו לשמע מעשה שליחות מעין זה?! היתכן שהיועץ המשפטי לא יזהיר את השולח, ש"השיטות שלהם" עלולות לחייב אותו - את השולח?
  ובנו של קל וחומר, כאשר היועץ המשפטי שומע גם על נקם והשחזת סכינים ואת דברי ההתרעה של השר לוי.
  אבל היועץ המשפטי שתק.
  הוא שאמרנו ואין אחר: המסקנה ההכרחית מכל מה שנאמר לעיל הינה, שהיועץ המשפטי לממשלה - והוא בלבד - נושא באחריות, מן ההיבט המשפטי, להחלטה להכניס הפלנגות למחנות.
  היתכן שנעלמה, איכשהו, מעיניה של ועדת החקירה העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה השתתף בישיבה? לא ייתכן בשום אופן.
  השר ציפורי, בחקירתו בוועדה, שם את הדברים על השולחן. הכיצד?
  אגב ניסיון להסביר מדוע "הנורות האדומות" לא נדלקו, טען השר ציפורי בפני הוועדה כי הנורות לא נדלקו "אפילו לא אצל היועץ המשפטי לממשלה שישב איתנו"
  הנה, השם המפורש הוזכר.
  ולא רק שהוא הוזכר, אלא שגם מופנית כלפיו האשמה על כך שהוא - יותר מהאחרים - אחראי. המילה "אפילו" בדברי השר ציפורי איננה יכולה להתפרש אחרת.
  ומה תעשה הוועדה עכשיו, כשהיועץ המשפטי כבר מוזכר בגלוי ובמפורש, וגם מופנית כלפיו האשמה?
  עוד הוועדה יושבת בדיוניה, והנה בא לא אחר מאשר משה בן זאב, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, וגורר את הבעיה במלוא מערומיה לכיכר העיר.
  היועץ לשעבר מתייחס לדברי השר ציפורי ומפרסם (בהארץ) מאמר שקטעים ממנו להלן:
  • "על הנורות האדומות שלא נדלקו באותה ישיבת ממשלה בעניין הגורלי של כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, כבר דובר ועוד ידובר הרבה. כעת, בלי לחרוג ממגבלות ה"סוב יודיצה" החלות עדיין על נושא זה, מותר לשאול מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו? ואם כך הדבר, האם זה יהיה הקו שינקטו שרים אחרים?...
    כך הגענו למצב שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבת הממשלה, שומע אזהרות מפי הרמטכ"ל על פלנגות שמעיניהם ניבטת תאוות הנקם והרצח, מאזין להבעת חששות מפיו של השר דוד לוי, ואינו מעמיד את השרים על כך שהתעלמות מכל הדברים האלה, אולי יש בה שמץ מאותה רשלנות או אי-איכפתיות, מאותם מחדלים שהמשפט הישראלי אינו רואה כל כך בעין יפה. אם בזמן כלשהו בעתיד יהיה עליו להחליט החלטות או להמליץ המלצות בתחום סמכויותיו, האם לא יפריע לו שהוא עצמו היה נוכח במעמד כזה ובדומה לאחרים היה אדיש במקום שנתבקשה תגובה פעילה?"
  הדברים מדברים בעד עצמם.
  וכשדברים כה נוקבים באים מפיו של בר-סמכא שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה, ברור שגם משקלם בהתאם.
  עינינו הרואות, היועץ המשפטי לממשלה כאחראי אפשרי כבר "מרחף באוויר" ואפילו מונח על שולחן הוועדה.
  ומה יהיה עכשיו? יש בעיה? אין שום בעיה. הוועדה פשוט "גוזרת" את היועץ המשפטי החוצה מהתמונה. זהו. אין יועץ משפטי.
  הנה כי כן, למרות כל מה שתואר לעיל בדבר תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה שהוא עצמו כה היטיב להגדירם, ולמרות האחריות הברורה ואף המוגברת החלה עליו כפי שראינו בהרחבה לעיל, ולמרות שכבר הופנתה כלפיו "אצבע מאשימה" לרבות בפני הוועדה - למרות כל אלה נמנעה הוועדה מלגעת ביועץ המשפטי לממשלה בכל צורה שהיא.
  הוועדה נמנעה מלזמן את היועץ המשפטי לממשלה להחקר או להעיד בפניה, ונמנעה מהתייחסות בדוח - ולו במילה - לעובדה ששתק בישיבת הממשלה ולמשמעות של מחדלו זה ברגע כה קריטי.
  דוגמה לאופן שבו התעלמה הוועדה מקיומו של היועץ המשפטי לממשלה נמצאת בדוח הוועדה, בקטע שבו התייחסה לישיבת הממשלה. הוועדה מציינת שם כי:
  • "ביום חמישי 16.9.82 בשעה 19.30 התכנסה הממשלה לישיבה שבה השתתפו בנוסף לראש הממשלה ושריה (פרט ל-5 שרים שהיו אז בחוץ לארץ) מספר אנשים שאינם חברי הממשלה וביניהם הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש אמ"ן"
  משציינה הוועדה את ממלאי התפקידים הבכירים - שאינם שרים - שהשתתפו בישיבה, היה מחובתה לציין ש"קצין הביטחון המשפטי" - היועץ המשפטי לממשלה - השתתף אף הוא באותה ישיבה. שהרי, כזכור, אחד ממוקדי חקירת הוועדה היה אותה ישיבת ממשלה ודברי האזהרה מפני סכנת הטבח שנאמרו בה. העובדה שבנסיבות אלה - ולאור החשיבות שייחסה לאותה ישיבה ולדברים שנאמרו בה - נימנעה הוועדה מלציין שגם היועץ המשפטי, כממלא תפקיד, השתתף בה - עובדה זו, כשלעצמה, אומרת דרשני.
  הימנעות הוועדה מנגיעה ביועץ המשפטי בולטת מהיבט נוסף:
  עיון בדוח הוועדה מגלה שאוזניה היו כרויות לקולות מבחוץ. הוועדה מתייחסת ומתמודדת בדוח עם טענות וסוגיות שונות שלא נטענו בפני הוועדה אך העסיקו את הציבור במהלך עבודתה.
  בולט הדבר במיוחד בהתייחסות הוועדה לשאלת אחריות הדרג המדיני.
  כך למשל במקום אחד מציינת הוועדה באשר לאחריות הדרג המדיני: "נדון בה להלן, אם כי היא הושמעה לא בדיוני הוועדה אלא מחוץ להם"
  במקום אחר מציינת הוועדה: "נשמעה דעה, אם כי לא במסגרת דיוני הוועדה, שעניין שיקולי השרים איננו יכול לשמש נושא לחקירה. דעה זו אנו דוחים"
  אבל שאלת אחריות היועץ המשפטי, שכפי שראינו הועלתה על-ידי היועץ לשעבר ואפילו הונחה על-ידי השר ציפורי על שולחן הוועדה ממש, שאלה זו כלל לא זכתה - אפילו לא במילה - להתייחסותה.
  אין זאת אלא שהוועדה הבינה אל נכון, שהיועץ המשפטי לממשלה נתון במצב משפטי עדין ושביר וכל טילטול ינפצו לרסיסים.
  במילים אחרות, הוועדה הבינה היטב, שאם היא "תיגע" באופן כלשהו ביועץ המשפטי, היא תאלץ לא רק להטיל עליו - ביחד עם אחרים - אחריות, אלא גם לתרץ מדוע אין להטיל עליו - כפי שהובהר בהרחבה - את כל האחריות.
  ועכשיו מה יהיה על מראית העין? ומה יהיה על אמון הציבור שהוא כה חיוני לוועדת החקירה? וכמובן, מה יהיה על הצדק עצמו? ראינו שהוועדה לא הוטרדה במיוחד מהשאלות הללו.
  כי המכבש ההוא של השופט חיים כהן ראה - ודילג.