היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של דורי מנור, שמתאר את פרימתו של היחיד מתוך האריג החברתי-קהילתי. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. דורי מנור (יליד 1971) הוא משורר, סופר, מתרגם ועורך. הוא החל לכתוב שירה בצעירותו, וכשהיה בן שמונה-עשרה פורסמו תרגומיו הראשונים לשירי בודלר. הוא למד בפריז לתואר שני בספרות צרפתית ועברית, ובעבודת הדוקטורט שלו חקר את התיאוריה של תרגום שירה מצרפתית לעברית. הוא פרסם חמישה ספרי שירה וספר פרוזה אחד, ותרגם תשעה-עשר ספרים. בשנת 2005 הקים את כתב-העת 'הו' לספרות, ובשנת 2021 הקים את הוצאת 'ה-21, קלאסיקות לאלף השלישי'. בימים אלו הוא מקים את הוצאת 'אלטנוילנד' בברלין, בה הוא מתגורר עם בן זוגו הסופר משה סקאל, הוצאה שמבקשת להפיץ ספרות ישראלית בעולם. הוא זכה בפרס ראש-הממשלה, בפרס טשרניחובסקי למתרגמים, בפרס עמיחי ובעיטור אביר במסדר האמנויות והספרות של צרפת. השיר 'פרימה' לקוח מספרו של דורי מנור, 'אמצע הבשר' (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 2012). השיר הופיע לראשונה בספר 'בריטון' (הוצאת אחוזת בית, 2005). השיר הולחן והוקלט על-ידי שלומי שבן. בשנת 1959, כשהיה נתן זך בן עשרים ותשע, הוא פרסם בכתב העת 'עכשיו' את המאמר 'הרהורים על שירת אלתרמן'. אלתרמן היה באותה עת בן ארבעים ותשע. המאמר הזה נחשב למניפסט של חבורת המשוררים הצעירים 'לקראת' נגד שירת אלתרמן ובני דורו, ובו הטיף זך לכתיבת שירה חסרת משקל וחרוז, נגד הפאתוס והרגשנות, נגד הסכמה והסימטריה. זו הייתה הפיכה בשירה העברית, מעין 'רצח אב' שאפשר את צמיחתה של קבוצת משוררים צעירים ובהם זך, משה דור, אריה סיון, חיים גורי, בנימין הרשב ודן פגיס. במאמר הפתיחה לכתב-העת 'הוֹ', שכותרתו 'על הוֹ', הציע דורי מנור מניפסט חדש, שמבקש למרוד במניפסט של זך ולחזור לשירה בעלת החרוז, המשקל והריתמוס. השיר 'פרימה' בן שתים-עשרה שורות, בשלושה בתים מחורזים, כל אחד מהם בתבנית שונה, אך כל אחד מהם מסתיים באותה השורה ("וְאֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ"). המוסיקליות שלו היא הזמנה להלחנה. "אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לָשִׁיר שִׁיר-עֶרֶשׂ לְעַצְמוֹ?" שואל דורי מנור. זו אינה שאלה פרובוקטיבית, והיא נוגעת בשורשי הבדידות האנושית. "האם אפשר ללכת לישון בלי שיר-ערש?" שאלה גילגי, הילדה שגרה לבד בלי אבא ואמא, והיא מיהרה להשיב לעצמה: "אני תמיד צריכה לשיר לעצמי שיר ערש, אחרת לא אוכל לעצום עין כל הלילה." למרות זאת הייתה גילגי, הילדה החזקה ביותר בעולם, גם הילדה הבודדה ביותר בעולם. לשירי-הערש יש היסטוריה ארוכה. הביטוי "ישן כמו תינוק" מבטא את אחד הכזבים הגדולים של התרבות האנושית. תינוקות מתעוררים כל שעה-שעתיים משום שהם רעבים או משום שכואבת להם הבטן, ואימהות עייפות צריכות להרדים אותם כדי לזכות בשעה קצרה של שינה. כך נוצר, במהלך ההיסטוריה, שיר הערש שנועד להרדים את התינוק. המשקל והחרוז והמנגינה השקטה יוצרים בתינוק תחושה של מקום בטוח ומרדימים אותו. אבל האם, שאינה יכולה לישון במשך לילה רצוף, סובלת וכועסת ולפעמים אפילו שונאת את התינוק, וזו הסיבה שהטקסטים של שירי ערש רבים אלימים מאוד כמו השיר הידוע Rock-a-bye baby, שהולחן לראשונה במאה השמונה עשרה. שיר הערש, לפיכך, מבטא מסר כפול, המשלב את הצורך להרגיע את התינוק במסר אלים המבטא את קשייה וחרדותיה של האם. נָד-נֵד בְּנִי / תרגום חופשי שלי נָד-נֵד בְּנִי, עֲלֵה וָרֵד, הָרוּחַ אֶת עֲרִיסָתְךָ תְּנַדְנֵד, כְּשֶׁהֶעָנָף יִשָּׁבֵר הָעֲרִיסָה תִּפֹּל, וְסוֹף לַתִּינוֹק, לָעֲרִיסָה וְלַכֹּל. האם "יָכוֹל אָדָם לָשִׁיר שִׁיר-עֶרֶשׂ לְעַצְמוֹ"? את זה רק הילדה גילגי (או בילבי), שאמה היא מלאך בשמים ואביה רב-חובל, יכולה לעשות: "האם אתם יכולים ללכת לישון ללא שיר ערש?" שאלה גילגי. "אני תמיד חייבת לשיר קצת לעצמי; אחרת אני לא יכולה לעצום עין." אבל נדמה לי שמחוץ לילדה גילגי, שנותרה בודדה תמיד, איש אינו יכול להכיל את המסר הכפול של שיר הערש, המבטא את המסר הכפול של הקיום האנושי: המודעות לחרדת המוות הטבעית המלווה אותנו מלידתנו, בהיותנו בני תמותה, לעומת הצורך הנואש בתחושה של מקום בטוח, אותו אנחנו מחפשים כל חיינו (בזוגיות, במשפחה, במסורת, בדת, במדינה). לכן דורי מנור ממשיך ושואל: "אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהַאֲמִין שֶׁהוּא לְבַד?" אדם אינו יכול לשיר שיר ערש לעצמו. הוא זקוק להוריו שישירו לו ויחבקו אותו, למרות שלפעמים הם גם כועסים עליו ופוגעים בו. הוא זקוק למגע האנושי. הוא אומנם אינו מבין את התוכן האלים של שיר הערש, אבל כשהוא בן שנתיים או שלוש הוא עובר תהליך ראשון של פרידה והכרה בקיומו כנפרד מהוריו. זו ההכרה בבדידות האנושית. אדם אינו רוצה "לְהַאֲמִין שֶׁהוּא לְבַד". למרות שהבדידות האנושית טבועה בנו מלידה, כמו ההכרה בקיומו של המוות, אנחנו מתעלמים ממנה ככל האפשר. בילדותנו אנחנו נצמדים להורינו, מתוך אמונה תמימה שיגנו עלינו ויספקו לנו תחושה של 'מקום בטוח' עד עולם. אבל תחושה זו מתפוגגת בגיל ההתבגרות כאשר "אָדָם נִפְרָם מִיַּלְדוּתוֹ כְּמוֹ חוּט מִתּוֹךְ מַרְבָד", ונותר לבד כאשר המארג המשפחתי והקהילתי העוטף אותו "נִפְרָם" באופן טבעי, ועליו למצוא לבדו את מקומו בעולם. המודעות לקיומו של המוות ולקיומה של הבדידות האנושית קשה מאוד, אבל "אֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימָה". האם זהו שיר חניכה המתאר את תהליך התבגרותו של אדם? בבית השני מתאר המשורר את העצמאות שלה זוכה הנער המתבגר ההופך לאיש ויוצא לרכוש ניסיון בעולם הגדול: "אָדָם נוֹסֵעַ בְּנַפְשׁוֹ לְוִילְנָה אוֹ מַדְרִיד". האם אדם שיוצא לארצות רחוקות יכול להרחיק "צָפוֹנָה מֵהַזְּמַן וּמַעֲרָבָה מֵעַצְמוֹ"? אינני יכול שלא להיזכר במאיר, גיבור ספרו של יעקב שבתאי 'סוף דבר', שנוסע לראשונה לאמסטרדם, ומגלה שגם שם הוא מוצא רק את עצמו. במכתב ששלח יעקב שבתאי לאשתו עדנה, מאמסטרדם, הוא כתב כך: "לפנות ערב עכשיו, באמסטרדם. אני יושב בבית קפה בין זרים. אני עייף מאוד ודי עצוב ומדוכדך. הפרידה קשה, וקשה קשה לי להיות עקור ונוכרי. וכאן אני נוכרי לגמרי". דורי מנור כותב שגם "אָדָם שֶׁבּוֹנֶה גוֹנְדוֹלוֹת" בארץ רחוקה עושה זאת רק בתוך עצמו, "וּמַפְלִיג מִוְּרִיד לִוְרִיד". ככל שאדם מרחיק עצמו ממשפחתו ומבית הוריו הוא אינו מצליח ליצור בתוכו את תחושת המקום הבטוח. המאמצים הכבירים שאדם משקיע במסע ההתרחקות אל תוך חייו מסתיים באותו מקום: "וְאֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ" (כמו הוריו). בבית השלישי מתאר המשורר את הגעגועים המאוחרים למה שאולי מעולם לא התקיים: "בְּפוּךְ לָבָן הוּא מִתְכַּסֶּה, וְחָשׁ כֵּיצַד הָיְתָה אִמּוֹ עַכְשָׁו כּוֹרַעַת וְחוֹפָה אֶת הַמִּטָּה". אלו הגעגועים אל תחושת המקום הבטוח הראשונית, בחיק האם, לפני הטעימה מעץ הדעת והמודעות להיותנו בני תמותה. מי שהתבגר יודע שתחושת המקום הבטוח היא תחושה כוזבת, ועליו לשחזר אותה מדי יום מחדש. הרצון של הילד להידמות ולהיבלע בחיק האם הוא רק זיכרון כואב. בשיר 'כמו, אחרת' כתב דוד אבידן: אָדָם יֻלַּד כְּדֵי לְהִדַּמּוֹת וְגָדֵל כְּדֵי לְהִבָּדֵל. כשאדם "שָׁר אֶת שִׁיר הָעֶרֶשׁ" הוא "שׁוֹמֵעַ רַק אֶת עַצְמוֹ", ויודע ש"אֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ". השורה "וְאֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ" מסיימת כל אחד מן הבתים. מדוע לא כתב המשורר "וְאֵין דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ"? סיום כזה מתאים לשיר על הבדידות האנושית ועל הידיעה שאנחנו זקוקים לקהילה, למשפחה או אפילו לאדם אחד שיאהב אותנו וישיר לנו שיר ערש כדי שנוכל לישון. כשדורי מנור מוסיף את המלה "בַּטֶּבַע" הוא אומר משהו על טבע האדם, שכמו כל שאר בעלי-החיים זקוק לחיים חברתיים, וגם על ההתרחקות שלנו מן הטבע והבחירה המלאכותית באינדיבידואליות קיצונית ובבדידות, בעולם המתועש והצרכני שמפתה אותנו בשירי ערש מזויפים. [גם גידי גוב שר את השיר פרימה, למוזיקה של עומר קליין] כשילדי נולדו הלחנתי להם שירים של ביאליק ולאה גולדברג, וגם שיר ערש אחד, שהוא מנגינה ללא מלים, נושא ווריאציות. אולי ביקשתי לחסוך מהם את הטקסט הקשה של שירי הערש הקלאסיים, והרדמתי אותם כשמקצב המוזיקה מקביל לקצב ההליכה בשדות, כשאני נושא אותם עלי במנשא. עכשיו, כשכבר אינני שר להם את שירי הערש, קשה לי להירדם. אני חי בכפר קטן, בבולגריה, ובבדידות גדולה. אבל הטבע הסובב אותי שר לי את שיר הערש המרדים אותי מדי לילה. אני שומע אותו בנהר הזורם מתחת לחלוני, בציפורים ששרות על עץ הדובדבן ובמשב הרוח הקלה בין ענפי עץ האגוז.