עוד לא הספקנו לאחל שנה טובה וכבר הגענו לחנוכה שני במלחמה המתרחבת ומשנה את פני האזור, וגבורת החשמונאים מתחברת לה עם חירוף נפשם של לוחמינו במרחבי ארצנו, במין טבעיות שקצת התרגלנו אליה בתור הפלאות הנוכחי. הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל המלחמות. כוח יש בזמנים המיוחדים למשוך אותנו בציצית ראשנו מיום קטנות שלנו אל פסגות היסטוריות שכמעט שכחנו. עומדות היו רגלינו בשיא החרמון; עינינו ולא זר משקיפות כעת מזרחה אל המרחב העתיק שפושט ולובש צורה.
ממרפסת ביתי אני מדליק את נרות החנוכה היישר מול מודיעין הנראית בבירור באופק. בפעם הראשונה שהדלקנו עמדנו משתאים, דריה ואני, לנוכח הקשר החזותי הישיר לשדה המערכה ההיסטורי שנפרש לעינינו. שעשית לאבותינו בימים בזמן הזה. ומהו הזמן אם לא האלוהים, ששמו הנכתב ואינו נקרא כולל עבר הווה ועתיד, היה הווה ויהיה, כלומר נצח ישראל ש"לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם".
נחשפנו במלחמה הנוכחית לנאומים טרם קרב שיהדהדו באוזני דורות של לוחמים. חיילי יהודה המעטים נדהמו לנוכח צבא סירון הגדול שהתקדם במעלה בית חורון (כביש 433 כיום). פקודת הקרב של יהודה המקבי ענתה על פחדיהם, וממנה ללוחמי חרות ישראל שבכל הדורות: "נָקֵל (קל) כִּי יְסֻגְּרוּ רַבִּים בִּידֵי מְעַטִּים, וְאֵין מַעֲצוֹר לִפְנֵי שָׁמַיִם לְהוֹשִׁיעַ בָּרַבִּים אוֹ בַּמְּעַטִּים. כִּי לֹא בְּרֹב חַיִל נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה, וּמִן הַשָּׁמַיִם הַגְּבוּרָה. הֵם בָּאִים אֵלֵינוּ בְּרֹב גַּאֲוָה וּפֶשַׁע לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ וְאֶת נָשֵׁינוּ וְאֶת בָּנֵינוּ וְלָבֹז אוֹתָנוּ, וַאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ וְעַל תּוֹרָתֵנוּ, וְהוּא (האל) יִגֹּף אוֹתָם לְפָנֵינוּ. וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם".
מה שידעו יהודה ולוחמיו במאה השנייה לפנה"ס, אנו יודעים כיום. ראינו את פראי האדם שבאו בשמחת תורתנו ברוב גאווה ופשע, להשמיד אותנו ואת נשינו ובנינו ולבוז אותנו. "אין ברירה", אמר יהודה ללוחמיו; "אין ברירה" אמרו לוחמינו כשיצאו להשיב את כבוד ישראל ואת חטופינו.
יהודה נפל מול הגנרל בכחידס ב-160 לפנה"ס באלעשה שמצפון לירושלים. עם נפילתו, נעלמו הישגי המרד והשלטון הזר השיב את גזרותיו. המורדים ברחו למדבר ושלחו את נשיהם וילדיהם לנבטים, שניצלו את חולשת היהודים ורצחו את כולם. משהגיעה השמועה, התאבלו המורדים מאוד והייאוש כרסם בהם. ואז נטל את הפיקוד יונתן, הקטן בחמשת בני חשמונאי. הוא עודד אותם להילחם על חרותם. ראשית, נקמו בנבטים, ובמשך כשנתיים ניהלו מלחמת גרילה נגד בכחידס עד שחזר לאנטיוכיה.
יונתן למד מכישלון יהודה ולא הסתער מיד על ירושלים. הוא בנה בסיס במכמשׂ מצפון לירושלים, ובמשך כשבע שנים בנה צבא חזק בן כ-40 אלף חיילים. בחוה"מ סוכות, 152 לפנה"ס, פרץ לירושלים וטיהר את המקדש, תוך שהוא מסלק מהעיר את האויב וסייעניו. בעשור הבא שחרר יונתן את הארץ וחיזק את הבריתות הבינלאומיות, עד שנפל קורבן להטעיה של הגנרל טריפון שהזמינו לעכו במצג שווא של שלום.
מחמשת הבנים נותר שמעון להשלים את המלאכה, וב-142 הקים את מדינת היהודים העצמאית: "...הוּסַר עֹל הַגּוֹיִים מִיִּשְׂרָאֵל, וַיָּחֶל עַם יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב בַּסְּפָרִים וּבַשְּׁטָרוֹת בִּשְׁנַת אַחַת לְשִׁמְעוֹן הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְשַׂר הַצָּבָא וּנְשִׂיא הַיְּהוּדִים". חנוכה הוא אפוא יום העצמאות של הממלכה החשמונאית שקמה לאחר 25 שנות מאבק לחרות. ואכן, כך מציין הרמב"ם: "בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל... וגברו בני חשמונאי... והושיעו ישראל מידם... וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני". את סיפור פך השמן מביא הרמב"ם רק לאחר מכן.
לקראת סוף הגלות האחרונה, פרצה התנועה הציונית לחיי עמנו והטיפה לשוב למולדת העתיקה כדי לכונן מחדש את מדינת היהודים. בצוק העתים הצטמצם החזון הציוני ל"מקלט בטוח לעם היהודי מרודפיו". המינימליזם הזה הפך בחוגים מסוימים לתורה מסיני עד שהביא לעמעום החזון הציוני ואף לפוסט ציונות, מאחר שהמטרה - הקמת המדינה - כבר הושגה. במובנים ידועים החזון המצומצם השפיע על הדוקטרינה הצבאית אצלנו, שעיקרה המתנה לאויב גם אם הוא מתעצם ומתכונן למלחמה נגדנו בתמורה לשקט זמני.
חנוכה מרים את מבטנו לבחון את ההווה בפרספקטיבה של נצח. במיוחד השנה, כשיודעים מאיזו בירא עמיקתא התחלנו את המערכה לפני כשנה ורבע והיכן אנו כעת. חשוב לא להחמיץ את השעה. בעומק הקונספציה, שעיוורה את עינינו מלחבר את הסימנים שזהרו לקראת שבעה באוקטובר, נמצאת התפיסה הישנה של "מקלט בטוח".
לא כך חשב דוד בן-גוריון שעוד ב-1937 קבע: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית". הוא לא היסס מלדבר על מונחים עתיקים כמו גאולה ומשיחיות: "הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות והביא ליצירת המדינה, היה החזון המשיחי של נביאי ישראל, חזון גאולה יהודית ואנושית. מדינת ישראל היא עכשיו מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה".
שנתיים קודם לכן (1935), הצהיר זאב ז'בוטינסקי: "גם מדינת היהודים איננה מטרה סופית... הצעד השני: שיבת העם לציון, יציאת הגולה, פתרון שאלת היהודים. ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי - הדבר שלמענו, בעצם, קיימות האומות הגדולות: יצירת תרבות לאומית, שתאציל מהודה על כל העולם, ככתוב: 'כי מציון תצא תורה'".
מפקד חיל-האוויר לשעבר בני פלד ראה בשאיפה ל"מקלט בטוח" שאיפה גלותית: "אני רוצה שההגדרה הזו של תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים ובטוחים על-ידי נותני חסות וכסף, תימחק. במקומה תבוא הגדרה התואמת את רעיון מדינת היהודים של תיאודור הרצל, והיא: 'לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל על-ידי אותם יהודים בעם היהודי, שמאסו בחיי גלות ודיירות משנה, ומוכנים לתת את חייהם בעדה'".
ערב מלה"ע הראשונה כינה הרב קוק את המקלט הבטוח "עוגה צרה": "לא הד קול, שעם שנוא בעולם, הולך לבקש לו מקום בטוח מרודפיו, לבדו, ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה. אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא שב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'".
שתי קונספציות לפנינו: מקלט בטוח מול גאולת ישראל המלאה. המחלוקת מזכירה את הסיבה לחנוכה: נס פך השמן או נס העצמאות המדינית. שישה באוקטובר מול שמונה באוקטובר, וטבח השבעה באמצע. המשבר הוא שעת הלידה. הציונות המינימליסטית צמחה ממצוקות הגלות; הגיע הזמן להתרומם מעל למינימליזם הזה ולזכור מי אנחנו. זו רק ראשית תור הפלאות. הדליקו נרות והתעודדו. "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה".