עוד סבב של מילואים הסתיים. חודשיים מהחיים, במלחמה שנמשכת כבר יותר משנה. המילואים בשנה הזאת הפכו להיות אצלי אי-של שפיות, הרבה מעבר לתחושת התרומה ולצורך להגן על המולדת. הבריחה האישית שלי ושל אחרים מהשיח הציבורי המקולקל, הריק המנהיגותי ובכלל מהמרחב הפוליטי. שם הכל נראה חורבן. במילואים, לעומת זאת, עם ישראל יפה כמו שהיה רגע אחרי פרוץ המלחמה.
שם אנשים שונאים זה את זה. הממשלה תוקפת את הצבא, השב"כ והמשטרה. חברי כנסת עולים לבמה כדי להכניס למישהו אצבע בעין, המדינה עוד רגע קורסת (באשמת הצד השני כמובן) ואין מי שלוקח אחריות על מה שקרה ב-7 באוקטובר.
פה, במילואים, האנשים הכי טובים בארץ הם תמיד אחראים. תמיד. קודם כל על הכישלונות ורק אז מדברים על הצלחות. לא מחפשים תירוצים לכל דבר. הרצפה לא עקומה, הפקידים לא אחראים למה שאתה סוחב על הגב, ואף יריב לא קובע אם תיפגע בנשק. הכל עלינו, על הגב שלנו. בגאווה גדולה, באחריות גדולה.
הפער בין ההנהגה שנבחרה לפני המלחמה לבין השטח כל כך גדול, לפעמים מכאיב, אבל הפער הזה הוא גם מה שצריך לעורר תקווה. מה שאתם רואים זו תמונה מעוותת של המציאות. הסחלה, האוויר החם, הקללות, ההתבהמות, הרפיסות, החנפנות - כל אלה לא העם אלא כלום. העם הזה יודע לייצר אנשים מצוינים, הם אלה שהצילו את המדינה ב-7 באוקטובר וממשיכים גם עכשיו להוביל.
פגשתי חרדים שהתגייסו לשלב ב' ואז להיות טבחים בגדוד חי"ר כי אי- פשר לשבת בבית, נשים דתיות שבגיל 40 החליטו לעשות צבא ולהפוך לסמב"ציות, לוחמים משמאל ומימין שעושים כי צריך, אזרחים שבאים להגיד תודה. צניעות, כבוד למדינה ולמי שמשרת אותה. חברת מופת ששם מנסים להשכיח כאידיאל.
המלחמה תסתיים ויגיע זמן התיקון. מי שאחראי ילך הביתה - הדרג הצבאי והמדיני, מראש הממשלה ומטה. אני יודע שהנחת המוצא עכשיו היא שהכל יישאר כשהיה. הם ישרדו, יעלימו עין, ימרחו. חרדים לא יתגייסו, ערבים לא ילכו לשירות לאומי, כסף לא יעבור לשיקום הצפון והדרום כי לא יהיה מספיק. זו הנחת מוצא של ייאוש, קל ליפול לזה.
לכן המילואים זו המציאות החלופית. ערבות הדדית, אחריות ומנהיגות. חוכמת ההמונים היא כלי אמיתי. מדינת ישראל זקוקה לתיקון ולשיקום. יש מי שלא שואל שאלות ולוקח את זה על הכתפיים. כמו בכל תחום בחיים מי שמעצב את המציאות הם העושים, לא הברברנים. אין שום אפשרות אחרת. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. כמו בשיר.