צפיתי הלילה בערוץ 11 בראיון רווי דמעות ואהדה של אמיר אסנהיים ורוני קובן עם גדי איזנקוט, ששבחיו בתחומים רחבים הולכים לפניו, ובדין. הוא מופת, דגם לחיקוי, וביקורתו על בנימין נתניהו ועל ריקנותו הפוחזת של אבי דיכטר מתארת בדייקנות את אפסותם. עמדתו הבסיסית של איזנקוט בממשלה ומחוצה לה מניחה כי היעד הראשון של ישראל היה ונשאר להחזיר את החטופים. נתניהו הציג תזה אחרת, שהניצחון הצבאי קודם לחטופים, מפני שרק הוא יחזיר לישראל את עוצמת ההרתעה הקורסת לאחר 7 באוקטובר, ויש בה היגיון גם כשאנו יודעים כי באה מפיו של מצורע לאומי ופוליטי ומוסרי, הלא הוא בנימין נתניהו. אני מוכן להתעלם לטובת נתניהו מהכלל שהוא מעולם לא כיבד - "יפה דורש, ויפה מקיים". נתניהו רצה לנצח ועיכב כל מבצע צבאי. הוא חייב את חייו הפוליטים לצה"ל שכה מושמץ בפיו. אך ניחא, נתעלם מזה. צה"ל הפליא עשות. הוא גבר באורח מוחלט על חמאס וחיזבאללה ופגע בראש הנחש בטהרן, והתוצאה אינה סופית עדיין, ועל-רקע עובדות חיוביות אלה מתעוררת השאלה באיזה היתר לאומי הוא מרשה לעצמו לדלג על עסקת השבויים ולעכב את סיום המלחמה בעזה? מילא בעבר, אך עתה? הסבר: כדי לעשות שלום תובע נתניהו כי חמאס ייעלם גם מהשליטה אזרחית. נאה. כיצד? מקימים ממשל מנהלי חלופי של מרכיבים פלשתינים, ואולי גם של גורמים נוספים, וביניהם הרשות הפלשתינית, שנתניהו לחץ בחמימות את יד מנהיגה יאסר ערפאת אחרי משבר המנהרות בירושלים והעניק לו את מחצית חברון עיר האבות. אז מדוע שהרשות הפלשתינית לא תהיה בין מרכיבי הממשל בעזה, שיאפשר מיד את שובם של כל החטופות והחטופים תוך סיום המלחמה? זה הסוד: נתניהו רוצה להישאר כשלטון כובש בעזה. לפי הטלוויזיה רון דרמר - מלוקקו של נתניהו - אמר זאת באורח רשמי לממשל האמריקני. ממש באלה הימים. לכן לא יניח למלחמה להסתיים. אילו יכולתי הייתי חוזר בנתונים אלה אל איזנקוט ומציע לו לתבוע מן העולם הדמוקרטי התחייבות ישראלית לסגת כליל מעזה לאחר שייושם הסדר זה. נתניהו פשוטו כמשמעו מתעתע בעם ישראל. אינו מספר לו את האמת, שאפשר לסיים הכל גם בתנאים שלו, שכן הוא סרבן עסקת חטופים וכינון השלום.