ברשימה קודמת עמדנו על אחריותו של היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר, להחלטת הממשלה להכניס את הפלנגות למחנות סברה ושתילה - אחריות שלא זכתה להתייחסות כלשהי מצד ועדת כַּהַן שחקרה את הפרשה. נעמוד עתה על עוצמתה של ועדת חקירה ממלכתית: כדי לאפשר לוועדת חקירה לבצע את תפקידה ביעילות מירבית, מרוכז בידיה כוח אדיר. ממש כך. הדבר מתבטא בעובדה שוועדת חקירה ממלכתית מרכזת בידיה כוחות וסמכויות שבדרך כלל פזורים בין כמה גופים: בשלב הראשון לעבודתה עוסקת הוועדה - על-פי שיקול דעתה - באיסוף חומר, בחקירות ובגביית עדויות כמו הייתה משטרה. בהמשך הופכת הוועדה למעין פרקליטות: הוועדה לומדת ומנתחת את כל החומר שאספה ואז מחליטה, ושוב לפי שיקול דעתה על משלוח הודעות אזהרה למי מאלו, לא תמיד לכולם, שלדעתה אחראים לקרות האירוע הנחקר. לאחר מכן, בשלב שלאחר משלוח הודעות האזהרה, חובשת הוועדה שני כובעים בעת ובעונה אחת: מצד אחד יושבת הוועדה כערכאה שיפוטית ובאותה עת עצמה היא משמשת כמעין מאשימה. במאמר מוסגר ראוי לציין שהמחוקק - כאשר הוא מוצא לנכון - יודע להגביל את הכוחות שהוא מעניק לטריבונלים שיפוטיים או מעין שיפוטיים. כך למשל סעיף 310 לחוק השיפוט הצבאי קובע, בין היתר, כי פסול לשבת בדין "מי שהשתתף בבדיקה או בחקירה... בקשר למעשה העבירה" וכן "מי שהגיש את התלונה נגד הנאשם בעבירה". אשר לעוצמתה של ועדת חקירה ממלכתית ראוי להוסיף כי בידי הוועדה, בכל שלבי עבודתה, סמכויות נילוות שונות משל הייתה בית משפט, כמו הסמכות לכפות הופעת עדים בפניה, להעיד בשבועה, לגלות מסמכים וכיוב'. אבל יותר מכך, בידי הוועדה סמכויות שאין לבית משפט רגיל: ועדת חקירה אינה כפופה לדיני הראיות וביכולתה לקבוע ממצאים על סמך ראיות שבית משפט רגיל לא היה מקבלן. ויתרה מזאת, לעדים המופיעים בפני הוועדה לא עומדת זכות השתיקה - ואפילו לא כאשר הם עלולים להיפגע על-ידי הוועדה כתוצאה מעדותם הם. בשלב האחרון של עבודתה עורכת הוועדה ומגישה לממשלה דין וחשבון - מעין פסק דין - ובו ממצאים, מסקנות והמלצות. המלצות הוועדה יכולות לשאת אופי עונשי כשהדרמטיות שבהן הינן, בדרך כלל, להדיח את האחראים - כולם או חלקם - מתפקידיהם. באחד ממאמריו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט חיים כהן, עולה בעליל שהכוח העצום המרוכז בידיה של ועדת חקירה דומה בכמה מסממניו לכוח שהיה מרוכז בידי מי שפעל בשיטה האינקוויזיטורית. אומר שם השופט חיים כהן: "חכמי המשפט שביבשת אירופה גילו עוד לפני כמאתיים שנה ויותר שבשיטה האינקוויזיטורית כפי שהייתה נהוגה אצלם מימים ימימה, היו טעמים רבים לפגם - לא משום הירושה או המסורת של האינקוויזיציה ההיא (הכוונה לאינקוויזיציה של ימי הביניים - י.ד.) אלא בעיקר מתוך תחושת אי-הצדק או, לפחות, חוסר ההגינות שבהסמכת אדם (או גוף) אחד לשמש גם חוקר, גם מאשים... גם שופט. בתוצאות חקירותיו של אותו אדם (או גוף) תלוי היה אם יוחשד חשוד ואם יואשם, ואם יורשע נאשם או יזוכה".

סמכויות יחודיות

עוצמת כוחה של הוועדה באה לידי ביטוי גם בדין וחשבון שלה, שכן להבדיל מפסק דין אין על הדוח ערעור. העובדה שאין על הדוח ערעור היא לעיתים בעלת משמעות קשה ביותר: כפי שראינו, הוועדה מוסמכת להמליץ על הדחות. העובדה שממלא תפקיד המודח מתפקידו - עם כל הכתם הציבורי המתלווה לכך - אינו יכול לערער בפני ערכאה נוספת, היא בעלת משמעות דרקונית לגבי אותו ממלא תפקיד. בית המשפט העליון (השופט דב לוין בע"פ 2910/94) כפי שנראה להלן, מודע לעוצמה הרבה של ועדת החקירה וקובע כי: "לצורך עבודתה זקוקה ועדת החקירה לסמכויות יחודיות - חלקן פוגעות במידה מסוימת בזכויות הנחקר שאינו זוכה למכלול ההגנות השמורות לנאשם בבית המשפט. ההעדפה הניתנת לבירור מקיף וגלוי של האמת באה לידי ביטוי... (בכך ש) אין ועדת החקירה חייבת לנהוג לפי סדרי הדין המקובלים בבית המשפט ואין היא כפופה בעבודתה לדיני הראיות, או למשל בקביעה החלוטה כי על ממצאיה של ועדת חקירה אין ערעור. עמד על כך חבר הכנסת שפירא בעת הגשת החוק לקריאה ראשונה בכנסת: "החסרון כפול. עם כל המאמצים שהשקענו בהצעת החוק, לא יכולנו לתת מראש לנאשם הבלתי ידוע את מלוא היקפן של ההגנות אשר שמורות לנאשם בבית המשפט לפי סדר הדין הפלילי ודיני הראיות. אילו החלנו במלואן את הוראות סדר הדין הפלילי ודיני הראיות על ועדות חקירה - היו החקירות נדונות מראש לכשלון". יטען הטוען: המלצות הוועדה נעדרות תוקף מחייב, שהרי המלצות הן ולא פסק דין ממש. כתשובה לטענה זו ניתן להביא מדברי פרופ' יצחק זמיר - לימים שופט בית המשפט העליון - באחד ממאמריו, שקבע כי: "ההמלצות של ועדת כַּהַן (סברה ושתילה י.ד.) בקשר לאחריות האישית נודע להן, גם מבחינה משפטית, תוקף רב. רק שיקול ענייני חזק וחשוב במיוחד עשוי היה באופן עקרוני להצדיק דחייה או סטייה מן ההמלצות". ואכן, ניסיון העבר מלמד - באופן חד-משמעי - כי הממשלות מקיימות את המלצות הוועדה כלשונן - לפחות אלו שבמישור האישי הנוגעות לאחראים לקרות האירוע. הנה כי כן, ראינו מה רב לה כוחה של ועדת חקירה. דומה, שאין במנהל הציבורי עוד גוף המרכז בידיו עוצמה כה רבה. צא ולמד, מה עלולה ועדת חקירה לעולל כאשר - נוסף על עוצמתה הנדירה - היא, או מי מחבריה, נמצאת במצב של ניגוד אינטרסים (שמשמעותו משוא פנים). ועדת חקירה, או מי מחבריה, הנתונה בניגוד אינטרסים ובמשוא פנים יכולה לנקוט בשיטות שונות כדי לשבש את עבודת הוועדה החל מתחילת פעולתה, וזאת במטרה להביא את דוח הוועדה לתוצאה נפסדת שנובעת מניגוד האינטרסים. לסיום, מפאת חשיבות דבריו של השופט חיים כהן, ראוי לחזור ולהביאם כאן כפי שהובאו גם ברשימה הקודמת: "ועדת חקירה מצטיירת לא פעם כמעין מכבש הדורס ורומס בדרכו כל הנראה כמכשול בעיניו, ויהא הוא גם יצור חי. אמרתי "הנראה בעיניו", מפני שלמכבש מיוחד זה יש עיניים: רוצה - רואה ומדלג; רוצה - רואה ופוגע; סכנת ההפליות הפסולות הטמונה בכך היא בלתי נמנעת, והיא רק מגבירה את החששות. ואין זו נחמה שאין לוועדות חקירה אלא סמכות המלצה בלבד - מה שעניין החקירה "חשוב וחיוני" יותר, ומה שהרכבה מכובד יותר, יהא להמלצותיה תוקף מחייב יותר, מבחינה מוסרית לא פחות מאשר מבחינה ציבורית" גם כאן הדברים מדברים בעד עצמם ולא נוסיף עליהם פן נגרע.