מי שעוקב אחר כתיבתו של יורם אורעד בעשרות השנים של פרסומים, מופתע מאוד מן הסיפורים בספר הזה. הוא פרסם בראשית דרכו קובץ שירים "מסע באור ובחושך", אחר כך פרסם מספר קבצי סיפורים בסוגה של מדע בדיוני, היה שותף לכתיבת ספרי לימוד במשרד החינוך (בעיקר ספרים בפיזיקה), והגיע עתה אל קובץ סיפורי ילדות "החיים הם סרט".

בעקבות הזמן האבוד

אדם עם השנים שואל את עצמו: מה יודעים עליי ילדיי ונכדיי? מה הם יודעים על ילדותי ועל מי שהייתי בהיותי ילד? הוא מספר על עצמו כילד, מתוך רצון לספר לאחרים, אך גם מתוך רצון להבין את עצמו בהיותו ילד. הוא נענה לאתגר פנימי ומגיע אל ילדותו מחדש בשל יותר ומבין יותר. הוא כותב מתוך תחושה שילדים מתבוננים על המבוגר ואינם מדמיינים שגם הוא היה ילד. הם רואים הפרדה בין עולם המבוגרים ובין עולם הילדים, כאילו יש חיץ בין העולמות. יורם אורעד יוצא כמבוגר למצוא את נקודת החיבור בינו כמבוגר לבינו כילד. הוא חוזר אל הילדות כדי לזכור ולהזדהות. כדי לחוש את הדברים מחדש. אורעד כותב את הסיפורים מן הילדות אל הסביבה החיצונית, אל המשפחה, אך גם אל הילד שבו. דווקא עכשיו לאחר שכתב סיפורי מדע בדיוני והמריא אל החלל, לאחר שכתב ספרי פיזיקה על מצב 'החומר', הוא חוזר עם החללית אל התושבת הכי ארצית: הוא חוזר אל ילדותו. דמויות הנשים בילדותו הן משמעותיות בעיניו. כך הסיפור "לילה קסום בגינה של סבתא" (10). הוא חוזר אל גינת ביתה של הסבתא כחוזר אל גן העדן של הילדות, "גן קטן שהיה מופלא בעיניי". העבר הופך מתוק כשהוא הופך לנוסטלגיה: "היא גרה בבית קטן, שהיה כמו לקוח מעולם האגדות". כמו בגן העדן הישן שהיו בו שערי כניסה, גם כאן: "לגינת הבית, שהקיפה את הבית הקטן מכל צדדיו, היה שער ברזל וחריקתו בשעת הפתיחה שלו כשהגיע אליה עם משפחתו, רמזה לו תמיד על גן העדן המצפה לו בפנים. הוא מדי פעם חוזר לשם, כשהסבתא אינה עוד, "משום שרצה להתמכר לתחושת העצב על האושר שהיה ואינו עוד" (11). גם המדרגות לביתו זוכרות אותו ואומרות לו: "שים לב, דבר לא הלך לאיבוד. כל מה שהיה פעם עדיין זורם בתוכנו כמו נהר עתיק וענוג" (43).

הסיפורים מן העבר מצלצלים בפעמון

הסיפורים מן העבר כמו מצלצלים אליו בפעמון ומחזירים אותו אל דרמות שלא ידע או לא זכר שהן כה משמעותיות. הצלצולים מחזירים אותו אל טראומות שחווה כילד, בסתר נגעו בו כילד רגיש ומופנם. השיבה המאוחרת מגלה פכים וסודות שנותרו חבויים. הכתיבה מפרספקטיבה של כותב בוגר פותחת צוהר: הילד המופנם שאגר בתוכו חוויות מגלה עתה באורח מעמיק דברים שהיו וקרו. לעיתים יש תחושה שהכותב הוא כמו גיבור שיצא למרחקים והנה הוא חוזר למחוז הילדות שלו. השיבה המאוחרת מאפשרת לכותב לחשוף באופן נוסטלגי כיצד עוצבה אישיותו. אין זו נוסטלגיה מתוקה אלא הצצה במשקפת פלאים לזמן אבוד, למבט על הכאב ועל התקוות. הנה לפנינו התחושה שהחיים הם סרט, כלשון הכותרת של הספר: זו ילדות קסומה ובד בבד מורכבת, ואכן התחושה צובטת - זו ילדות שלא תשוב עוד. תחושות ממרחק יש בהן תערובת של מר ומתוק: "הוא נזכר בפליאתו - - הכל היה מתוק ומענג. הכל עכשיו מר ומענה" - עמוד 36. כאשר הדברים נכתבים בריחוק יש דרך לעטוף הכל בעטיפה שיש בה הגיגים ותובנות - ומעבר לזאת - לשזור את פקעת הרגשות ללא כחל ושרק, לחשוף פצעים ישנים בעדינות. החיים הם סרט, וכל מה שקרה הנה נשקף כמו תסריט שיש בו שאיפות וגם חולשות אנושיות. את הסרט הזה הכותב אינו רוצה לצנזר. כמו סרט טוב הנה לפנינו גם קטעי 'פלש בק' שיש בהם לתת צבע אחר לדברים שקרו. הוא מעלה ברעד איך הקשיב לשיחה סגורה בין סבתו לאמו, שם התבררו לו פרטים נסתרים משפחתיים שהכאיבו לו מאוד. הוא נפעם ונרגש "אל מול השמים הקסומים כתף אל כתף, אל תוך שחור הלילה וכוכביו". בתוך האווירה הירושלמית המבלבלת כל כך, הוא חווה את ריחות עשבי התיבול של הסבתא: "בלילה השקט ריחפו תמיד ריחות של יסמין, של נענע, של אוויר רענן, של עצי פרי ושל אדמה טרייה ולחה." ובתוך העצב הזה, הוא מתאר בפרוזה פיוטית, שלילד החווה את המציאות בצורה רגישה, חסר גם ריח שיפצה אותו על מכאובי הילדות: "היה ריח נוסף חסר שם שלא ידע אם הוא באמת קיים, או היה רק פרי דמיונו, אבל הוא היה מלטף ומרכך את לב הילד שבו, ומחדיר לתוכו מחשבות של עונג" (11). השפה אכן גבוהה ונושמת אוויר פסגות. אנו חשים שאנו בבית תפילה, במחוז הקדושה - יש לכותב תשוקה לתת לכול מעטפת של חיים שיש להם משמעות. כתיבתו המרגשת אכן חושפת פרטים עדינים, משברים שונים והכול על גבול הפרוזה הפיוטית. השפה אינה מטרה לעצמה, אך היא באה לגעת בקורא, ליצור קשר אנושי דרך מילים, וגם לנהל שיח עם עצמו ועם ילדותו. לאחר שעשה כברת דרך בחייו והתנסה בכתיבה חינוכית, בכתיבה מדעית, בכתיבה עבור 'האיחוד האירופי', הוא ביקש לעצמו פסק זמן, אורעד החליט לכתוב על עצמו, אל עצמו. כשהוא כותב על עצמו בכוונה גדולה, הדברים נוגעים גם בקוראים. הוא פורש בספר חוויות למכביר, חוויות גלויות ונסתרות, כסוג של מסע פנימי. קראו נא את הסיפור הראשון על הילד המבקש לאמץ את הדג שאמו קנתה, כחיית מחמד. הפער בין המציאות לבין חלומותיו של הילד ותפיסתו התמימה - ייתן לכם מחשבה מחודשת על הפער בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. סיפור מכמיר לב! מתברר שבגרותו הובילה אותו לעולם הפיזיקה והמדעים, אך משיכה זו נחשפת גם בסיפורי הילדות. בסיפור "ירח חסר" הוא חולם ימים ולילות על כך שיקבל מתנת יום הולדת טלסקופ "שבאמצעותו יוכל לבלוש בעצמו, לבדו אחרי הירח ובעצם... לא רק אחרי הירח. גם גרמי שמים אחרים - כוכבי לכת, ערפיליות.." (17). השאיפה הזאת הביאה אותו לשעות גדולות של בדידות, כדי ללמוד על הירח ועל צבא הכוכבים ללא טלסקופ: היה שוכב "בשדות ריקים וחשוכים בשכיבת אפרקדן, כשפניו אל שמי הלילה זרועי הכוכבים". כולם יודעים על משאת נפשו, אך אין מי שיממש אותה. כאן הוא נקלה לטראומה באשמתו. הדוד העני מגיע לתת לו בשמחתו מתנת יום הולדת. ואם אין לו טלסקופ, הוא מביא לו לפחות משקפת פלסטיק קטנה... מה תגובתו? "לאכזבתו גילה שלא עולה בידיו לרתום את עצמו כמקודם אל קורי הקסם של הירח" (18). היחס אל הדוד העני מכאיב לדוד מאוד. תגובת המשפחה כלפי הילד אינה קלה. הוא יוצא בעצב אל השמים השחורים: "השמים השחורים חיכו לו. הירח היה חסר מעט, אבל עדיין כמעט במילואו. כן, כמעט במילואו.....ירח חסר מעט...הוא הביט במשקפת ארוכות... והביט בתשומת לב מבעד לעדשות הפלסטיק הזולות שלה... הירח היה מעורפל בעדה" (21). הטראומה מלווה אותו מילדות: "מעל לאופק הירח עלו פניו המיוסרות של דודו, זרועו מושטת אליו בתחינה. בקצהָ לא הייתה עוד משקפת הצעצוע" (22)

בין שירה ובין פרוזה

הכול כתוב והכול מצויר במרקם לשוני שהוא בין שירה ובין פרוזה. הוא מביא לנו ייסורי נפש עקב חוויות ילדות, רגשות, ריחות וטעמים, הוא הולך אל מראות ומקומות מן העבר ולא פעם נקלע אל תעתועי הזיכרון. לא פעם בתוך הזיכרונות מהבהבת השכחה, והוא הולך במסע של חיפוש אחר עצמו. לפעמים הוא אוחז במגדלת שקופה על העבר ולא פעם המגדלת מעורפלת ומתעתעת. זה גם מחריף בו את יחסו הדו-ערכי כלפי דמויות מן העבר. למשל, אמו היא דמות אהובה עליו במיוחד, אך בסיפור "מופלא שלי" אמו לוקחת אותו לחנות דגים, והוא מתבקש לבחור דג מן הבריכה הגדולה בחנות. הוא משוכנע שזו עבורו חיית מחמד ומטפח קשר רגשי עם הדג ועם דמותו המופלאה בעיניו. "תנועתו הייתה שלווה ואלגנטית כל כך ונשימתי כמעט ונעתקה רק מלצפות בו נע בשיוט מלא קסם." כולנו מכירים את הצירוף "אמא אדמה", וכאן הדג משייט אל "אמא מים" (6). הוא מתלבט איזה שם לקרוא לחיית המחמד, אך שום שם שהוא בוחר לא מתאים: "אף אחד מהם לא נראה לי תואם את ייחודו של הדג שלי, את יופיו, את האלגנטיות שלו" (8). ואז מגיעה הטראומה: הדג אינו עוד באמבטיה. תחילה מספרים לו שהדג נלקח לרופא. אך בארוחה המשפחתית, הוא רואה "דג אפוי גדול ופלחי לימון עליו". והאם האהובה אומרת לו: "זה הדג שלך". היא אומרת זו "בקריאה רמה" ומזמינה אותו לאכול. הסיום הוא דרמטי: בריחה מן הבית... (9). כילד, הוא נמשך לדמויות של מבוגרים חולמים. כך בסיפור "מחפשים את סבא רונן", אחד מתושבי השכונה נעלם פתאום "ביום חורף צונן וסגרירי. כולם יוצאים בחיפושים אחריו. חוקר המשטרה, מתשאל את אשתו כאילו יש לה פרטים שיובילו את מקום היעלמו. "נורית הביטה בו בחוסר אמון מעורב בתקווה מסוימת, כזאת המאפיינת אנשים שהודיעו להם על אסון מטוס, שבו היה יקירם, אבל הם מתעקשים לוות שהוא בכל זאת נחלץ מאסון." (26) כמו דמות הילד בסיפורי קובץ זה, גם המבוגר שקם ונעלם מחפש את ילדותו. מוצאים אותו באחת משכונות העיר יושב בתוך ארגז החול של ילדי השכונה. התברר שרצה לחזור בערוב ימיו אל ארגז החול של ילדותו. הסיפור "ביקור חוזר" נוגע במוטיב שהוזכר לעיל: שיבה אל הזמן האבוד. שיבה אל אדם אל הבית של ילדותו מעוררת בו התרפקות על העבר. הוא מביט על הרעפים האדומים, והם זוכרים אותו, כמו היו מואנשים. הם מרגישים את שובו: "אנחנו מרגישים אותך כבר מזמן, אבל למה השתהית כל כך"? (41). הוא מגיע כמבוגר וכל החצרות הגדולות נראות פתאום כה קטנות. החצר מתגלה בעליבותה: "מוקפת בגדר נמוכה ומתפוררת. החצר...כמה ציפורים עלובות ומרוטות נוצות דידו בה, היא הייתה כה קטנה".

לסיום

הסיפורים של יורם אורעד מן העבר כמו מצלצלים אליו בפעמון (וגם אלינו), ומחזירים אותו אל דרמות שלא ידע או לא זכר שהן דרמות. הצלצולים מחזירים אותו אל טראומות שחווה כילד, והן נגעו בו כילד רגיש, שחווה דברים לעומק ולא פעם הסתיר רגשותיו ממשפחתו ומסביבתו. הוא חוזר להביט בפליאה בחייו שחווה עד כה, ומתאמץ לכתוב הכל ללא חומרים מרככים: הכל כתוב מתוך תחושה של רצון לכתוב יצירת אמת, להביא את הרגשות ללא כחל ושרק, להביא פצעים ישנים ללא עור.