פניה של אילנה דיין זהרו. וואו, וואו, איזה סקופ אני מכינה לכם, סיפרה בפרומואים, אילו גילויים שכמותם לא היו, אני מביאה מתוך הליבה של הבית בבלפור. חכו חכו, אל תחמיצו - כמו שידרה שוב ושוב בסמכותיות, שלא לומר ביהירות, לצופי הערוץ ששם לו למטרה להפיל את הממשלה.
הסתקרנו גם אנחנו, מתוחים לקראת השעה היעודה. האם תקדם אילנה דיין את קיצו של שלטון "הדיקטטור", לשמחת מפגיני בלפור וקפלן? האם גם אחד כמוני, שמאמין בדמוקרטיה, בבחירות חופשיות, בהכרעת רוב העם, ישנה את דעתו על לגיטימיות הממשלה המכהנת והעומד בראשה?
צפיתי בדבקות בשתי גיבורות כתבה - שרה נתניהו וחני בלוויס. את חני הכרתי במקצת. היא הייתה אימת הליכודניקים, השרים, הח"כים וסתם עסקנים. שרתית של הגברת, שער הכניסה אל הבוס. האישה החזקה של המצודה.
מעטים אהבו אותה, הרוב יראו אותה, נזהרו לבל יסתבכו עימה. נאמנות עד תום ממחלת הסרטן הנוראה. מסתבר, כי שימרה את שיחותיה הרגישות עם גברת ראש הממשלה. לאיזו מטרה? לא ברור. הדבר נגלה רק לאחר מותה, כאשר הקלטות הללו, משיחות אינטימיות, פנימיות, רגישות, הודלפו לרכש החדש של ערוץ 12, ספי עובדיה. איך התגלגלו לידיו? לא ברור. עיתונאי אינו מוסר מקורותיו. עיתונאי חי מהדלפות. ספק אם נעשתה כאן עבודה עיתונאית מאומצת.
הקלטת נמסרה (או נמכרה) לפרסום ככל הנראה כמעין נקמה במעסיקתה של חני, תנועת הליכוד והעומד בראשה, על כך שפוטרה שבועות ספורים לפני פטירתה. כדי להעצים את גודל הסקופ, חומרתו, גילוייו, הוסיפו לתמליל מוסיקת רקע קודרת, כמו לקוחה מסרטי אימה וצילומי רקע בידיוניים בשחור לבן. כך ניפחו את הכתבה, במטרה להשחיר עוד יותר את ראש הממשלה וסביבתו. מציצנות במירעה.
מה אנו למדים מהפרשה ה"עובדתית" הזאת? ראשית, אכן - וזה לא חדש - רעיית ראש הממשלה מעורבת באופן חסר תקדים בענייני המדינה. ראש הממשלה מוקף ביועצים חשודים, שמי יודע מה יספרו ויגלו בבוא היום. ראו מקרה ניר חפץ, ששוב ושוב מופיע על המסך עם רכילויות מבפנים, או יוסי לוי שמפרסם מאמרים עויינים על הבוס לשעבר. חני המנוחה דוקא נשארה נאמנה - אבל לשם מה הקליטה את שיחותיה עם שרה?
בסך-הכל ראינו גם שמענו דברים ידועים למדי, אכן מטרידים, על ההתנהלות מאחורי הקלעים בבית משפחת נתניהו. מעורבותה הטורדנית של שרה בענייני לשכת ראש הממשלה והליכוד, כאשר ב"עובדה" הזאת בנימין נתניהו עצמו נמצא כמעט מחוץ לתמונה. אין זה סוד כי נתניהו שונה באופיו מכל ראשי הממשלה שקדמו לו, בוודאי אלה מהליכוד. בודד בצמרת. מקרין עוצמה וסמכותיות. כושל בעניינים פעוטים, מעצבנים. שורד מהמורות ומכשולים קשים, בעיקר מבית. מתעלם מרעשי רקע ארסיים נגדו. רק לעתים ייצא מגדרו. מוביל את המדינה מול חזיתות האויב, גם אל כתר החרמון.
מבקריו עושים כל מאמץ להפילו. רוב התקשורת והאקדמיה נגדו, בית המשפט גוזל את זמנו, והוא אינו נרתע. אפילו מתכוון ככל הנראה להתמודד גם בבחירות שיתקיימו בעוד שנתיים. וכי מה פלא? הסקרים מתמידים להציג את התמיכה העקבית בו. הציבור תוהה, מי בכלל יכול להחליפו.
"צריך להעניק לספי עובדיה פרס פוליצר" - התלהבה עיתונאית לשעבר. כתבה כך לא מסיבות תקשורתיות כמו בהיותה חלק ממחנה השנאה למנהיג הימני, שאפילו דיין לא מצליחה להפילו. "פרס סוקולוב לספי" - הוסיף קולגה שלה. אבל העובדה היא, שלא היה פה מאמץ תחקירי יוצא דופן. קלטת (או טלפון) שנמסרה, אולי נמכרה לעיתונאי, שעיקר מלאכתו לתמלל אותה, ואולי אף לצנזר משפטים שלא תאמו את האג'נדה של "עובדה". לשדר היה צריך, לנפח ולהגזים - לא ולא.
בימים אלה מתקדמים תחקירי שבעה באוקטובר הארור. התמונה המתבהרת קשה. תמונת "הכל בסדר" בעזה כפי שהוצגה ערב המחדל לראש הממשלה. כישלון הצבא זועק לשמיים. השאננות, הבלגן, הבלבול, ההיסוס, העיכוב, חוסר התפקוד שהמיטו עלינו את האסון הכבד.
כל זה אכן במשמרת של נתניהו, אבל כאשר אין מציגים לו ברגעי האמת תמונת מצב אמיתית ולא כל המידע המודיעיני מגיע לידיעתו (וראו פרשת הנגד א' והיועץ פלדשטיין בימים אלה) לא לפני המחדל ולא במהלכו - כובד האשמה על מפקדי הצבא גדול עוד יותר. את מלוא התמונה יכולה לברר רק ועדת חקירה ממלכתית. נתניהו מתנגד לה. יש לו סיבה טובה לכך. הכמעט נתק בין מערכת המשפט למערכת השלטון מביא לכך שלראש הממשלה מראש אין אמון מלא במי שירכיב את הוועדה ובמי שיעמוד בראשה. ואף-על-פי-כן אין מנוס ממנה. גם את "עובדה" מצליח הקוסם נתניהו לעבור בשלום. פניו לעיקר.