על איזה בסיס נשענת ההתארגנות הנוכחית של "השדולה לחידוש ההתיישבות בעזה"? לשבחם של חברי השדולה ייאמר ששיקולי ביטחון לא נעלמו מעיניהם. עם זאת, בדקתי ומצאתי שחשיבות הביטחון בטלה בשישים לעומת כיסופים לעבר "מפואר" והחייאתו.
בסיור שקיימה "השדולה לחידוש ההתיישבות בעזה", בראשות חברי הכנסת סוכות ולימור סון הר מלך (19.12.2024) התייחסו הח"כים
למטרות השדולה וסיפרו על החזון באזור ביום שאחרי המלחמה. יו"ר השדולה ח"כ סון הר מלך: "החזון האופטימי היחיד שאנחנו יכולים להבטיח לעם שלנו זה התיישבות רחבה בחבל עזה".
נלך מעט אחורה במנהרת הזמן:
לפני שלוש שנים, לרגל יום השנה ל"הינתקות" (2021), ראה אור סרטון קצר, שהופק כחלק ממערך "יום גוש-קטיף" במערכת החינוך, מטעם "המרכז למורשת גוש-קטיף וצפון השומרון". הסרטון מכיל פרטים היסטוריים על תולדות ההתיישבות היהודית בעזה. זהו סיפור מרגש הכורך את תולדות ההתיישבות בגוש-קטיף ב"הינתקות" והשלכותיה.
1. בראש ובראשונה מזכירים לצופה את
הצער והתסכול בעקבות הפינוי מגוש-קטיף. "אין לתאר את רמת הצער והתסכול שנוצר בגלל הפינוי מגוש-קטיף". כך מכריז בסרטון איש התקשורת, עודד הרוש. הצופה נסחף וחש השתתפות בצער. ובינתיים אין הסבר מדוע אריק שרון, רה"מ דאז, פינה 22 יישובים "שהוקמו על-ידי מתנדבים מכל קצוות הקשת הפוליטית, באזור מרכזי ברצועת עזה שזכה לכינוי גוש-קטיף. רק לקראת סוף הסרטון מגיע הסבר וגם הוא לוקה בחסר.
2. מאידך-גיסא, המילים
"ימים קשים", "
פצע שעוד מסרב להגליד", "
כאב גדול", מציפות את הדקות הראשונות בסרטון.
3. חלק נכבד בריגוש ממלאים פרטים על התיישבות יהודית מקדמת דנא בעזה. החל מאברהם אבינו (בראשית, כ', א') - "וייסע משם אברהם ארצה הנגב, וישב בין קדש ובין שור, ויגר בגרר". ובהמשך,
מלכי החשמונאים; ההתיישבות היהודית הראשונה בעזה, ב-145 לפנה"ס. מקום נכבד תופס הביטוי "החזון הציוני". ובהזדמנות זאת, הרוש מנציח את ירושלים כך, "היו שנים שההתיישבות בעזה הייתה כל כך גדולה ומרשימה, אפילו יותר מההתיישבות בירושלים הבירה." כל היופי הזה נקטע בגלל פרעות הערבים ביהודים בחודש אב 1929. הבריטים התערבו והם אלו שפינו את היהודים מעזה.
4. ובכל זאת,
החזון הציוני ממשיך לפעום טרם פרוץ מלחמת השחרור וההכרזה על ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל, כאשר דוד בן-גוריון מכריז "ש
הכיסופים לעזה, הולכים ומתגברים". ב-1946, הוא שולח מתיישבים יהודים להקים את
כפר דרום.
5. ואז פורצת מלחמת העצמאות, וכל תושביה היהודים של עזה מתפנים בעקבות פקודת צה"ל. מלחמת ששת הימים (1967), שלאחריה יצחק רבין, שהתפרסם כגיבור מלחמה במלחמת ששת הימים (1967), מכריז על חזרה לעזה: "יום גדול למדינה, יום גדול ל
תנועת התיישבות מפוארת. חוזרים." רבין מציין במילים ברורות, "מאז מלחמת ששת הימים, האזור היה חלק בלתי נפרד מ
קיומנו כעם יהודי". והסרטון מוסיף למעמד רגש - "ממשלת ישראל מחליטה
להחזיר עטרה ליושנה". הרוש מדגיש את המילים "יום גדול למדינה", ומסביר, "לא רק מחנה הימין הגיע. בהקמת ההיאחזויות השתתפו כולם. כל גווני הקשת הפוליטית בישראל". כמובן, "ההתיישבות פרחה ונהייתה לגוש-קטיף", משגשג בתחום החקלאות, וזאת
"כנגד כל הסיכויים".
התגובות לסרטון
1. גם התגובות לסרטון אינן חפות מריגושים ופאתוס. בולטות כאן משאלות לב
"רק משיח יעזור לנו"; "אנחנו חוזרים
בעזרת ה'"; "אנחנו חוזרים
בעזרת הבורא".
2. גם נימה של
קינה צובעת את התגובות לסרטון - "עד סוף הסרטון התחלתי פשוט לבכות, כל כך רלוונטי למציאות שאנחנו חיים היום, התסכול, הרגש, והצער"; "צופה בזה בתשעה באב של אחרי שמחת תורה ומלחמת חרבות ברזל, עם מנגינת
מגילת איכה ברקע, ובוכה בוכה בוכה."
ביטחון
לקראת סיום הסרטון, הרוש נדרש להסבר אודות ה"הינתקות" של 2005. הוא נוטש לרגע את הפאתוס. "ואז פרץ
אירוע ביטחוני ש"סיכן את התושבים בעזה": האינתיפאדה הראשונה של סוף שנות ה 90, ואחריה האינתיפאדה השנייה של שנת 2000. ב-2004, הממשלה מקבלת החלטה על סיום ההתיישבות בגוש-קטיף.
בכל זאת נוסטלגיה
פאתוס וכאב מר על פינוי 8,600 תושבים שפונו מ-22 יישובים בקיץ 2005 מלווה את הסרטון עד סופו. כך, המחאה של תושבי גוש-קטיף נגד פינוי היישובים מוצגת באמצעות תמונות, בכי, והכרזה: "באהבה ננצח", שכן, אהבת הארץ היא בליבם של המפונים. הצבע הכתום נקבע כסמל המחאה המנציח את נפילת המועצה האזורית חוף עזה, שהצבע הכתום מסמל אותה. ככלל, סיסמאות המחאה מבליטות מוטיבים יהודיים, תזכורת ליישוב היהודי המפואר שחי בעזה לאורך ההיסטוריה.
מסקנה, בין שיקולי ביטחון וכמיהה לעבר של התיישבות יהודית בעזה, הזיכרונות והנוסטלגיה ממלאים תפקיד מרכזי ושיקולי ביטחון נדחים כלא-רלוונטיים. את הסרטון מלוות סיסמאות, מילים, תמונות, וקטעי דברים שמטרתם העיקרית לטשטש כל מה שאינו תורם למטרות הסרטון וחיזוק הכמיהה לעבר מפואר. הרוש משתמש בכל אמצעי כדי שהנוסטלגיה תעלה על גדותיה, ומסיים בהבטחה לעתיד מזהיר. כך "תם פרק של 30 להתיישבות יהודית בעזה...
שבר גדול. אבל היה להם
כוח לצמוח, הקימו 22 ישובים חדשים."