השבוע צלצל מכשיר הסלולרי שלי. על הצג מספר חסוי, מעבר לקו הציג עצמו קול צעיר, "שלום מדברים מהשב"ס." החסרתי פעימה, גווי השתוחח קמעא, האוויר נהייה דחוס, הבטן התכווצה ואגלי זיעה זלגו מעל עורפי, השב"כ הגיע אליי, אשר יגורתי בא לי. הסדרתי נשימות, באמצע מסעדה עמוסה, מולי גברת צעירה ואני מבוהל משיחה מהשב"כ. בלעתי רוקי, "כן במה ניתן לעזור?" השבתי משווה במאמץ רב לקולי קול סמכותי של מי שאינו מתיירא ובליבו הולם הפחד. עיניי תרו בחוסר שקט מופגן לעבר פתחי המסעדה מתיירא שמא הם יכנסו רעולי פנים, אקדחים שלופים, אזיקי רגליים וידיים. כלמלצרית נראתה לי מסתערבת שב"כ, כל סועד כוח תמיכה שמא אתנגד. "רציתי לעניין אותך בכתבה מעניינת על רב כלאי בכלא שיטה", את אנחת הרווחה שלי ניתן היה לשמוע עד מרתפי השב"כ, אנחת רווחה נתמלטה מפי, הצבע חזר ללחיי, קצב נשימותיי האיץ והפעם מסיבה טובה. לצד שחרור הלחץ שחררתי גם תשובה חיובית מיידית. לא זוכר מי הנושא, מה עשה אותו רב כלאי שמגיעה לו כתבה, בקיצור, השחרור מהפחד אין מחיר לו. לאחר השיחה הזמנתי גרניתה פקאן מנחמת, כוס גדולה, סידרתי מחשבותיי. מעולם לא היה לי קשר עם השב"כ, מהיכן האימה שהשתלטה עליי? ההסבר היה פשוט, באחרונה כתבתי, במספר במות חשובות, את דעתי על התנהגות והתנהלות השב"כ בפרשת השב"כ והדובר אלי פלדשטיין. מחיתי נמרצות על התנהלות המזכירה משטרים אפלים, מחיתי על רדיפה פוליטית, על רמיסת זכויות אדם בסיסיות, על טירוף מערכות הנע בין דפוסי העבודה של השטאזי והסקוריטטה, לק.ג.ב הידועים לשמצה. מחיתי על היחס לשני פטריוטים ישראלים כאל אחרוני הפצצות המתקתקות, סיפקתי מספיק מילים מורכבות ומאתגרות, כדי שאקבל שיחת אזהרה מנציג השב"כ. המחשבה הזו טרדה מאוד את מנוחתי, אינה מניחה לי. איך קורה שאזרח הגון חושש וחרד מפני מערכת האמורה להגן עליו? האם לתוצאה הזו כיוונו המעוולים את השניים? הטלת מורא ואימה על האזרחים? ריח הרדיפה הנוראה, עמידת חלק מהמערכת המשפטית לצד השב"כ, שתיקת ארגוני זכויות האדם, התעלמות התקשורת מהאסון הנורא שהמיט עלינו השב"כ בעצם ההתעללות הנוראה בשניים. בנימה אישית, החרדה שלי גברה כששמעתי את הקלטת בה משוחחים הוריו של אלי פלדשטיין, עימו לראשונה, לאחר ימים ארוכים. ראיתי בקולו את האימה, שמעתי בקולו את הפחד, נשמתי את השבר הנורא בו הוא נתון, הקשבתי ובכיתי איתו, איתם, בכיתי עליהם ובכיתי גם עליי, בכיתי על מה שאירע לנו. אובדן הבלמים ושיקול הדעת החרידו אותי. מדינת ישראל חייבת מערכות משפט וביטחון חזקות, עוצמתיות, הבנויות על אדני המוסר והאמת, העומדות בפני ביקורת הציבור, אשר אינן מנצלות את הכוח הרב בידיהן להרע. גם אם השב"כ שגה בהתנהלותו האנטי מוסרית בעליל בפרשה זו, צפוי היה שבית המשפט יגיש לו סולם להצילו מהסחרחורת אליה נפל וסחרר מדינה שלימה. בית המשפט מעל בתפקידו ונענה שוב ושוב לתביעות השב"כ. בכך בית המשפט שותף מלא לעוול ולחוסר הצדק הנורא נגד השניים. כמעט במשך חודשיים חרותם של שני הפטריוטים נשללה, זכויות האדם הבסיסיות נדרסו בלב גס, הרדיפה לא עצרה לרגע, הנפש והרוח שלהם נשברה, רוסקה, ומי יתן את הדין? מי יחקור? מי ישלם על העוול הנורא? מי יסיק את המסקנות? מי שמבקש להבין את משמעות העינוי הנורא והדיכוי שחוו השניים מוזמן להקשיב להקלטה של אלי פלדשטיין בשיח הראשון עם הוריו. הדמעות אינן מכסות על האסון שקרה לנו. הן תובעות מאיתנו מיצוי הדין עם מי שהביאונו עד הלום.