עם פרוץ המלחמה בשביעי לאוקטובר עצרה הקואליציה את הליכי החקיקה בנושא הרפורמה. במקום שבית המשפט יפעל באחריות דומה, הוא פעל ההפך ובדורסנות: לביטול תקדימי של חוק יסוד, להתערבות בנושאים הנוגעים לניהול המלחמה, כולל דיונים חסרי תקדים על ניהול הסיוע ההומניטרי ועכשיו להשתלטות מוחלטת על ניהול הוועדה לבחירת שופטים בניגוד לסמכותו. ביהירותו, גורר בית המשפט את המדינה לקידום מהלכי חקיקה לרפורמה, למרות הניסיונות של השר יריב לוין להגיע לפשרות והסכמות בעניין מינוי נשיא. החלטת בג"ץ לקבוע לו "דד-ליין" לבחירת נשיא קבע לעליון ולהורות לו לכנס את הוועדה נראית תמוהה. במהלכים הללו הרשות השופטת והמבצעת העלו הילוך במסלול של ההתנגשות שבו הן דוהרות זו מול זו אל משבר חוקתי קשה. חשוב להזכיר כי השופטים עמית ופוגלמן סירבו לכל פשרה שהוצעה להם והתעקשו לא למנות את מועמדי השר לעליון. המשבר הגיע לשיא כשהשופטת וילנר נטלה לעצמה לחלוטין את סמכויות שר המשפטים וקבעה מתי תערך הצבעה על זהות הנשיא. זהו מצב אבסורדי שאין לקבלו כלל, השופטים איבדו את העשתונות תוך כדי עיסוק הממשלה במלחמה מורכבת, כואבת ומרובת חזיתות. השר לוין הציע פשרות כשקרא לאופוזיציה לדבר ולהגיע להסכמות, לצערנו, ידה המושטת של הממשלה נתקלה ביהירות ובוז מצד השופטים הבטוחים שהמדינה שייכת רק להם. עם פרוץ המלחמה ניסה לוין ללכת לשיטת ההסכמות מולם ובשיתוף פעולה נדיר אף הצליח למנות 162 שופטים. שיטת ההסכמות הצליחה אך חבל שבית המשפט החליט לזנוח אותה. ⁠הוא מתנהל כ"גילדה", כמועדון סגור שלא מעוניין להכניס אליו אנשים אחרים מקבוצות אוכלוסייה שונות שראוי לייצגם שם ולכן פעל למנוע את מינויים של שופטים מקצועיים, משכילים אך מזרם אחר כמו ד"ר בקשי וד"ר ביטון, משום שהם יציבו בפניו את האמת הפשוטה והכואבת. המערכת המשפטית יודעת לצופף שורות נגד מי שלא "בא לה טוב". על הכוונת שלה עמדו שרי המשפטים בעבר - יעקב נאמן, חיים רמון ודניאל פרידמן, ששילמו מחיר אישי כבד על ניסיונם לקדם שינויים ותיקונים במערכת. כשנכנס אמיר אוחנה לתפקידו כשר המשפטים הוא דאג להרגיע את המערכת ואמר: "אינני מגיע לכאן לא בדחפור ולא בטנק, אני מגיע בידיים חשופות, בלב פתוח ובנפש חפצה". אך גם עליו לא פסחו באיומים. הם ביקשו לקדם שינויים ותיקונים במערכות המשפט אך חששו כי יבולע להם מצד אותה קבוצה שולטת העוסקת בניהול ענייני המדינה בפועל. למרות שבעברו של השר יריב לוין אין רבב - יהיו שיזהירו אותו שגם הוא צריך לחשוש מהתנהלותם זו. הנשיא ריבלין תקף את התנהלות בג"ץ ובתי המשפט: "לא כל ביקורת על מערכת המשפט היא הסתה... לצערינו, בסופו של דבר, לא הכנסת, שהיא נציגת הריבון-העם, תקבע את עקרונות העל, אלא שבית המשפט יעשה זאת במקומה". בית המשפט בהתפשטותו לתחומים לא לו, בהתערבותו בסוגיות שבהן אין לו ואסור שתהיה לו כל סמכות, יכרות בסופו של דבר את הענף שעליו הוא יושב ויזעזע את העץ כולו. הוא מביא במו ידיו למצב שבו לא תהיה ברירה אלא להקים בית משפט לחוקה, שסמכויותיו תוגדרנה בחוק בסייגים ברורים אשר יגבילו את סמכויותיו. המערכת המשפטית צריכה ללמוד להגיד - טעינו, בואו ננסה לתקן את המערכת ביחד, אך כפי הנראה ⁠השופטים לא ממש מעוניינים בהסכמות, יותר קל להם להכתיב את עמדתם בצווים בהתאם לעתירות "מוזמנות מראש". המצב הקיים הוא בלתי נסבל. הפכנו לדיקטטורה משפטית והמציאות חייבת להשתנות. לכן, בלית ברירה, הקואליציה נדחקת לפינה ושוקלת להעלות להצבעה בקרוב כמה חוקים ביניהם החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כפי שאושר בחודש מרס 2023 לפיו: אין וטו לשופטים, יש רוב לקואליציה, אין אפשרות להשתלטות קואליציונית על בית המשפט, יש גיוון של בית המשפט עם ייצוג לסיעות רבות בכנסת. הממשלה מעדיפה כמובן את הפשרה וההסכמות על פני יריבות מתמדת שתוביל למשבר חוקתי שיפגע בכולנו.