ארבעה פעילי המחאה נגד המדיניות של בנימין נתניהו הביעו את מחאתם בשיגור נורי תאורה מהחוף בקיסריה לעבר ביתם של משפחת נתניהו. זו הייתה פעולה מאוד מטופשת ובהחלט הייתה זו פעולה מיותרת, שאין לה מקום בפעולות מחאה, שמבצעיה כאנשים נורמטיביים הביעו צער וחרטה על מעשה, שאין לו מקום בפעולת מחאה מוצדקת נגד המדיניות שמוביל ראש הממשלה.
מצער, שלפעולה המטופשת והמיותרת, שמבצעיה הביעו חרטה, מתייחסים רשויות אכיפת החוק כאל פעולה שנעשתה על-ידי עבריינים ביטחוניים המסכנים את שלום המדינה, ולכן הם נתונים במעצר כבר יותר מחודש עד סוף ההליכים המשפטיים נגדם בטענה, שהם ביצעו מעשה טרור שסיכן את חייו של ראש הממשלה ורעייתו בביתם בקיסריה. חבל שרשויות החוק אינם מתייחסים לדבריה של עורכת הדין טליה ששון, מי שהייתה בעבר ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטת המדינה.
עורכת הדין טליה ששון הבהירה במאמר מפורט, שלפי החוק הקיים למניעת מעשי טרור ניתן לייחס לאדם ביצוע של מעשה טרור רק עם קיימים שלושה מרכיבים: א)מניע. ב) מטרה ג) סיכון ממשי. לדבריה, החוק קובע: "די שמרכיב אחד מהשלושה אינו מתקיים, כדי שדרישת החוק למעשה טרור תיכשל."
מה שברור שכל שלושת המניעים שצוינו לעיל לא היו במעשה הטיפשי של השלכת נורות תאורה ליד ביתו של ראש הממשלה. קיימת עוצמת פער בין המעשה השטותי של השלכת נורי התאורה ובין מה שקובע החוק, המחייב הוכחה שהמעשה נעשה במטרה לעורר פחד או במטרה לאלץ ממשלה לעשות מעשה או להימנע ממנו.
אני מצטרף למחאה, שקיבלה ביטוי במאמר המערכת בעיתון הארץ "שההחלטה האומללה של הפרקליטות צפויה להפוך את משפט הארבעה למשפט ראווה פוליטי שמאפיין דיקטטורה". בהיקשר לכך אני מסכים עם חבר הכנסת, שאמר: "שאחרי נפילת הדיקטטור הסורי נותר בנימין נתניהו הדיקטטור האחרון במרחב". לכן עלינו להגביר בכל הכללים הדמוקרטיים את המאבק נגד משטר דיקטטורי הקורם עור גידים במדינת ישראל בשנת תשפ"ה.