היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על על הטיפוח העקשני של הזיכרון הטראומטי בתרבות הישראלית והיהודית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
בשמונה עשרה השנים האחרונות אני שולח מדי שבוע הרהור על שיר לארבעת אלפים מנויים. ההרהור אינו ביקורת ספרותית אלא התבוננות סובייקטיבית, אסוציאטיבית, שהיא פתח לחשיבה ולדיון. השיר הוא קוד סמוי, שניתן לפענח בדרכים שונות, המאפשרות ליצור שפה משותפת. למה הדבר דומה? למי שמגדל כלבלב ומוציא אותו לטיול פעמים אחדות ביום, טיול בו הוא פוגש בעלי כלבים אחרים. הכלבלב יוצר רשת חברתית של בעלי כלבים. באותו האופן אני מוציא מדי שבוע שיר לטיול, ומפגיש אותו עם ארבעת אלפים קוראים נוספים. השירה יוצרת רשת של קוראים, המרחיבה את החשיבה האנושית.
התרבות הישראלית-יהודית מקדשת את הזיכרון הטראומטי. החגים היהודיים הם שחזור של זכרונות טראומטיים, המעודדים את תחושת הקורבנוּת, את שנאת הזרים ואת רגש הנקמה. המכנה המשותף להם הוא "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", והמסקנה הנובעת מהם היא שעלינו להמשיך להתבדל, לבוז לגויים, להתחזק ולנקום. בחג הפסח אנו חוגגים את שנות העבדות וגם את הטבעת המצרים בים. בחג הפורים אנחנו חוגגים את חרדת ההשמדה ואת הטבח בשבעים וחמישה אלף אויבי היהודים. בחג החנוכה אנחנו חוגגים את חורבן בית-המקדש ואת מרד החשמונאים הקנאים והמושחתים שהוביל לתבוסה קשה. בט"ו באב חוגגים את חג האהבה, המבוסס על השמדת שבט בנימין שממנו נותרו רק שש מאות גברים, ועל האישור החד שנתי לחטוף ולאנוס את בנות שילה כדי לאפשר את המשך קיומו של שבט בנימין. אפשר להוסיף לרשימה את ימי הזיכרון והאבל, וביניהם תשעה באב, יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל.
במשך שנים רבות התמחיתי בטיפול בטראומה ובחקר הפוסט-טראומה, שיש לה מקום מרכזי בתרבות הישראלית שהיא תרבות פוסט-טראומטית (אני עצמי הלום קרב ממלחמת יום-כיפור). חשוב לזכור: כל שחזור של החוויה הטראומטית מחמיר את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, המתבטאים בתחושת חרדה, כעס, תגובות אלימות, חוסר סובלנות וחוסר אמפתיה (לא קשה לזהות שאלו הם המאפיינים העיקריים של התרבות הישראלית).
האובססיה של הזיכרון ההיסטורי היהודי והישראלי באמצעות החגים וימי הזיכרון יוצרת תרבות פוסט-טראומטית אלימה וחסרת סובלנות. מה שנועד לחזק את הקשר המשפחתי והקהילתי והלאומי באמצעות החגים, הפך לכלי הפחדה מפני כל תרבות שונה, במטרה להתאחד מול אויב מסוכן.
הבסיס של התרבות הטראומטית הזו נובע מן ההבטחה האלוהית לאברהם להעניק לו ארץ רחוקה בתנאי שישמיד את תושביה (כך גם ציווה יהושע לפני שחצה את נהר הירדן). בדרך לכיבוש ארץ ישראל והשמדת תושביה פגשו בני ישראל את שבט עמלק, שבט נוודים גנבים שכמו בני ישראל נדד במדבר, ונלחמו בו. אלוהים הבטיח ליהושע להשמיד את כל השבט. המפגש הזה הפך לסמל, ולמצווה להשמיד את כל מי שנלחם בישראל (ספר שמות, פרק יז, ח-טז):
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי-חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
מאוחר יותר חוזר הנביא שמואל על פקודת ההשמדה באופן האכזרי ביותר (שמואל א, פרק טו, פסוק ג). זו אינה פקודה לנצח את האויב, אלא להשמיד גם את הנשים והילדים ואפילו את חיות המשק:
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק,
וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ,
וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו.
וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה,
מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק,
מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה,
מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.
השנאה לעמלק וההיאחזות ההיסטורית ברצון להשמידו אינה נובעת ממאפיין מסוים של שבט עמלק, שלא היה שונה מאויבים אחרים של בני ישראל, אלא מן הציווי האלוהי להשמיד את האויב כדי לממש את הזכות על ארץ ישראל. מאוחר יותר נוצרה זהות בין העמלקים לבין הנאצים, שגם אותם חייבים להשמיד.
בספר דברים, פרק כה, פסוק יז, מפרט אלוהים את צו ההשמדה. הוא הופך את הזיכרון הטראומטי למוטיב המרכזי בתרבות היהודית-ישראלית. הציווי "זָכוֹר", המעורר שוב ושוב את החוויה הטראומטית, נועד לחזק את החרדה, ואת הציות למנהיגים שתמיד יובילו למלחמה הבאה. זהו ציווי המבוסס על שנאת זרים, על התבדלות ועל קריאה להשמדה טוטלית של האויב. הטקסט הנורא הזה מבוסס על זיכרון פחות נורא: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". זה אינו זיכרון הדומה לשואת היהודים בגרמניה הנאצית, או לכל ניסיון להשמיד את היהודים. זהו סיפור על שבט נוודים שניסה לגנוב משהו מן היהודים העייפים הנודדים במדבר: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".
מי שכתב את הטקסט הזה לא התמקד במעשה 'נורא' של העמלקים, אלא בחולשה של בני-ישראל הנודדים, שהיו "עָיֵפִים וִיְגֵעִים". זה סיפור שכיח וחסר משמעות של גנבים קטנים המזנבים בבני ישראל העייפים. אבל מה שהוביל לחרון האף האלוהי שמאיים בהשמדה אינו עייפותו של העם היוצא ממצרים, אלא חוסר המשמעת שלו וחוסר האמונה שלו. אלוהים האשים את העם בכך ש"לֹא יָרֵא אֱלֹהִים".
חוסר האמונה של העם הנודד חוזר על עצמו וגורם למשה לשוב ולהעניש אותו, והוא גם הסיבה לארבעים שנות הנדודים במדבר, שנועדו לאפשר את הולדתו של דור חדש, שלא יהיה דור של עבדים חסרי אמונה. האל הקנאי, כמו ראש ממשלה פסיכופת, יודע שרק באמצעות הפחדה ואיומים יוכל לשלוט בעבדים לשעבר ולכן הוא מעצים את הפחד מפני עמלק ומצווה על פשע מלחמה נורא, פשע ההשמדה: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח". כלומר, התנאי ל"אָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ" הוא השמדה כוללת.
אני מסיים את השנה השמונה עשרה של ההרהור השבועי שלי בטקסט הנורא הזה, משום שהוא המקור למלחמה הנוראה שהתחוללה השנה, בעקבות הטבח המזוויע של החמאס ביישובי העוטף. זהו טקסט מכונן, השולל כל אפשרות של חיי שלום בין ישראלים לעמים אחרים והוא קורא למלחמת נצח בעמלק שתמיד מייצג את האויב הדמוני. רבים השתמשו בשנה זו בזכר השואה ובציווי להשמיד את עמלק.
המלחמה בעזה היא שחזור של אותה מלחמת שבטים היסטורית במדבר סיני, כאשר העונש על המטרידים הגנבים היה השמדה. כך, בתגובה לטבח הנורא של תושבי העוטף בידי ארגון טרור השולט בשני מיליון פליטים עלובים, השמיד הצבא החזק במזרח התיכון את עזה על בתיה וכל משאביה, הרג עשרות אלפים ופצע מאות אלפים, שלא יוכלו להשתקם בעשרים השנים הבאות.
כדי לחיות בשלום לא צריך להשמיד את האויבים. לפני שמושיטים להם יד לשלום צריך להתבונן פנימה, ולהשמיד את הזיכרון הטראומטי שמחבל בכל ניסיון לחיים בריאים וטובים. צריך להחליף את חגי השנאה והקורבנוּת בחגי טבע שמחים ואופטימיים. צריך לוותר על ההתנשאות ולבחור בשיתוף ובאהבה.