הרמטכ"ל וראש השב"כ החליטו שלא לעדכן את ראש הממשלה ב-4 בבוקר, 7 באוקטובר, לא מפני שהם חשבו שזו תהיה רק חדירה בקנה מידה קטן (וברור שגם על מידע כזה צריך להעיר את ראש הממשלה), אלא משום שזו ההתנהלות השגרתית של הדרג הביטחוני הבכיר, לכל הפחות בעשורים האחרונים. בעיני בכירי מערכת הביטחון, הם ורק הם אמורים לקבוע את המדיניות בפועל בכל סוגיה מרכזית, ולא חלילה נבחרי הציבור. ההתנהלות של ראשי מערכת הביטחון לא מפתיעה, שכן לא מדובר בתופעה חדשה או בתופעה שמוגבלת רק ליחסם של ראשי הצבא והשב"כ לממשלה ולכנסת. בעשורים האחרונים נוצרה תחושה בקרב אנשי הדרג הפקידותי בשירות המדינה שהם מי שצריכים לשלוט בפועל, ולא השרים וחברי הכנסת שהעם בוחר. תחושה זו בולטת במיוחד במטכ"ל, באגף התקציבים באוצר, וכמובן בקרב משפטנים בשירות המדינה. מניסיוני אני יכול לספר על לא מעט החלטות שהתקבלו על-ידי הממשלה או בהסכמה בין שרים, והדרג הפקידותי טרפד אותן, אף שלא היה בהן שום פגם חוקי או מנהלי. היו פעמים רבות שבהן ביקשתי מפקידי האוצר ליישם הסכמות שרים - למשל, בהקמת מחלקת יולדות וחדרי טיפול נמרץ בסורוקה, או בשכירת מבנה חלופי ללשכת רישום האוכלוסין העמוסה בפתח תקוה בזמן שהמבנה הקיים עבר שיפוץ הכרחי - ונעניתי בתשובה נחרצת "לא יקום ולא יהיה". באופן לא מפתיע, המערכת המשפטית הייתה כר פורה במיוחד לצמיחתה של תפיסת שלטון הלא נבחרים. בית המשפט העליון בתקופת אהרן ברק, ולאחר מכן תחת ממשיכי דרכו, קידם הפיכה משטרית מתמשכת שהעבירה סמכויות שניתנות בדמוקרטיה לממשלה ולפרלמנט, לידי משפטנים ופקידים. כחלק מהפיכה זו, השתרשה התפיסה שהממשלה והכנסת הן סרח מיותר ורק מפריעות לשלטון "הנאור" של יוריסטוקרטים וביורוקרטים. כאמור, גישה זו רווחת כיום בכל הממסד הביורוקרטי, אבל התפשטותה בקרב כוחות הביטחון היא מסוכנת במיוחד. היבט קיצוני של גישה זו בא לידי ביטוי במחאה נגד הרפורמה המשפטית, כאשר קבוצה לא קטנה של טייסים וקצינים אחרים במילואים איימה על נבחרי הציבור שאם לא ייכנעו לרצונה הפוליטי, היא תפגע באופן מכוון בביטחון המדינה. זה כבר סיפה של הפיכה צבאית. הזילברקרטיה, שבה רצון הפקידים נאכף על-ידי מערכת משפטית שהפכה עצמה לרשות העליונה במדינה, אינה קיימת בשום מדינה אחרת בעולם. בתכלס, מי שרוצה היום באמת להשפיע על המדיניות של מדינת ישראל צריך ללכת לאגף התקציבים או לקצונה או למערכת המשפטית, כי שם מתקבלות ההחלטות האמיתיות, וזאת בלי הצורך המעיק להיבחר ולשאת באחריות לכישלונות.