בדיוק היום לפני רבע מאה, ב 31 בדצמבר 1999, הדהים נשיאה הראשון של רוסיה בוריס ילצין את אזרחי רוסיה המתכוננים לחגוג את "נוביגוד" וכניסת המילניום החדש, הצהיר בשידור טלוויזיוני קצר כי הוא מתפטר מתפקידו, וכי כמתחייב מחוקת רוסיה יחליף אותו עד הבחירות במארס הבא רה"מ וולדימיר פוטין, המכהן בתפקידו מזה ארבעה חודשים וחצי בלבד, שלפני כן שימש במשך שנה וחודש ראש "שירות הביטחון הפדראלי" הרוסי, ה FSB. חשוב להבין - פוטין היה אז דמות אלמונית יחסית לא רק עבור רוב אזרחי רוסיה אלא גם בדרגי ממשל שונים, והתקדמותו הייתה מהירה מאוד ביחס לאלמוניותו היחסית.
מצב בריאותו הרופף של ילצין הביא לכך שתפקודו כנשיא נפגע משמעותית, ומי שלמעשה ניהל את העניינים הייתה "המשפחה" - אותה קבוצת אוליגרכים שהקיפה אותו, ושלמעשה בזכותה נבחר מחדש לתפקיד בבחירות 1996. בראשה עמד אז בוריס ברזבוסקי ובן טיפוחיו הצעיר, הכוכב העולה רומן אברמוביץ', כמו גם מיכאיל חודרוקובסקי, מיכאיל גוזינסקי ואחרים. הדיל היה פשוט - הם העניקו לילצין את השלטון, בין השאר ע"י מימון הקמפיין והבטחה לתקשורת אוהדת מאוד שמגמדת את היריבים, והוא העניק להם נכסי מדינה אדירים בשוויים ובפוטנציאל העסקי שלהם - בגרושים. פוטין, שהיה אז מוכר בעיקר בסנט פטרבורג, שם עבד בצמוד לראש העיר, הכוכב העולה הליברל אנטולי סבצ'אק, וניהל את וועדת קשרי החוץ העוצמתית והמכניסה מאוד של העירייה, ובממסד הביטחוני מודיעיני (ה"סילוביקי"), אחרי שכיהן כראש ה FSB, משך את תשומת ליבה של ה"משפחה" וברזובסקי אף נפגש עימו בביאטריז, דרום מערב צרפת, כשבילה שם בחופשה.
אלמוניותו היחסית היוותה יתרון בעיני ברזובסקי וחבריו, שהעדיפו דמות שסברו שהיא אפורה, כזו שיוכלו לשלוט בה מאחורי הקלעים ולהמשיך את המציאות מימי ילצין. אך הם טעו בגדול בהערכת החסר שלהם את פוטין. הצו הנשיאותי הראשון עליו חתם פוטין כנשיא היה צו המבטיח חסינות מלאה לילצין ומשפחתו נגד כל תביעה או כוונה לפעול נגדם בשל פעולות שבוצעו על ידם בזמן שלטון ילצין. בבחירות לנשיאות שנערכו ב 26 במארס 2000 ניצח הנשיא הזמני פוטין עם 53% מהקולות לעומת מנהיג הקומוניסטים גנאדי זוגאנוב שזכה ב-29%. מייד לאחר בחירתו החל הנשיא פוטין בתהליך ריסוק הכוח של האוליגרכים וניתוקם ממוקדי הכוח הפוליטיים.
אפשר לומר שעד 2003-04 איפשר פוטין לאנשי ילצין לשמר את מעמדם היחסי וכוחם, אך מרגע שנבחר שוב ב-2004 לתקופת כהונה שנייה הואץ תהליך מהיר של ריסוק הסדר הישן שאפיין את תקופת ילצין, לטובת אנשי המעגל הקרוב של פוטין מעברו בסנט פטרבורג ומהממסד הביטחוני (ה"סילוביקי") תוך שהם כולם מתעשרים בהיקפים חסרי תקדים, אחרי שפוטין ממנה רבים מהם לתפקידי מפתח בתאגידי הענק הממלכתיים בענפי הגז,הנפט, תעשיות הנשק והמחצבים ועוד. והשאר היסטוריה. למעשה, רוב האוליגרכים הסכימו לדרישת פוטין - לא לעסוק בפוליטיקה ובתמורה להישאר איילי הון עם כוח והשפעה - אך כפופים תמיד למרותו ורצונותיו, כולל אלה הפיננסיים, ומימון מיזמים שהוא חפץ בהם. אלה שלא הסכימו, מצאו עצמם מהר מאוד או בגלות, או בכלא בסיביר, או מתחת לאדמה. לרבים במערב יש עדיין נטייה לייחס לאוליגרכים כוח עצום, גם היום, ולהאמין שיש ביכולתם להביא לנפילת משטרו. הם ממאנים להפנים שאיילי ההון האלה, גם היום, הם חלק מהשיטה, חלק מהמנגנון וחלק מהממסד, והם משפתים איתו איתו פעולה. זה נכון שבעתיים גם בעקבות המלחמה באוקראינה, שרבים מהם סלדו ממנה וסברו שהיא איומה לעסקים ולכלכלה הרוסית. אבל רובם הגדול יישר קו וממשיך לשרת את הקרמלין ולשרת את המלחמה וצרכיה.