אני לא מתפלא על הנתון הזה. למה שאתפלא? השושבין בחתונתי עזב השנה את הארץ לניו-יורק. החברה הכי טובה שלי עוזבת עוד מעט לברלין. חבר הילדות הכי טוב שלי גר בשבדיה כבר שנים. חבר ילדות אחר - בסאן דייגו. עוד שני חברים טובים בלונדון. יד ימינה של אשתי בעבודה עזבה ממש לאחרונה, לברצלונה.
בכל חנוכה אנחנו, אשתי ואני, עורכים הדלקת נרות. בכלל, אנחנו אוהבים לארגן מפגשים חברתיים. החברים שלנו יודעים שתהיה מסיבת יומולדת גם כשאהיה בן 42, כי שי ועידו אוהבים לארח ולייצר ולשמר קשרים. אבל בכל חג, בכל מפגש, כמות הנוכחים מידלדלת. לפעמים מצטרפים אנשים חדשים, ובכל זאת. אי-אפשר להתעלם מזה או להכחיש את זה. וזה לא שכל העוזבים הם שמאלנים דגולים.
כולם אנשים עובדים, נשים במקצועות חופשיים, מהנדסים והייטקיסטים ועורכי דין ואקדמאים, כולם שירתו בצה"ל, כולם ציונים. אבל זהו. מבין האנשים שמניתי כאן יש חבר׳ה מרעננה, רחובות, חולון, באר שבע ועוד. יש אשכנזים, מזרחים, חילונים, מסורתיים, דתיים, גברים, נשים, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים ומה שרק תרצו. חלקם התחתנו עם רב, חלקם בלי, חלקם גרושים. לרובם יש ילדים. כמוני, רובם בטווח הגילאים 40-30, פלוס-מינוס. הם הצביעו לליכוד, קדימה, יש עתיד, לעבודה או בנט או ליברמן או סער או כחלון.
והם הרימו ידיים. כמעט כל השיחות נשמעות אותו דבר: שילוב של מיאוס, תחושת ניצול, תחושת כישלון, הרמת ידיים ומאידך - רצון בחיים טובים, טובים יותר ממה שיש לישראל להציע, הגשמה עצמית, תקווה ובעיקר שקט. לא רוצים לשמוע כל יום על עוד מעשה שחיתות, על עוד העברה תקציבית מופקרת. נמאס להתעורר באמצע הלילה בגלל החות׳ים, או לדאוג מפיגועים ברחובות, או לשמוע על עוד התנחלות שהוקמה.
אין חשק להיכנס בפעם המאה לקרב ספירת גופות עם הציונות הדתית, או להגן בפעם המיליון על הציונות שלהם כשמוטחות בהן האשמות על ׳עגלה ריקה׳ או אגואיזם בגלל שהעזו לבדוק אם את 50-40 השנים הבאות לחייהם, שככל הידוע לנו הם היחידות שלהם, יידרשו לבלות בתחושה של מי שעובדים קשה, משרתים בצבא, משלמים את המס, ומקבלים שוב ושוב אצבע משולשת מממשלה קשת עורף ועזת מצח שדואגת רק לקבוצות אינטרס סקטוריאליות, שבתמורה משמנות את ישבנו של ראש ממשלה שנאשם בפלילים.
כולם מדברים באותה נימה כואבת על המחיר: על מעבר בגיל 35+ לארץ חדשה, על תלאות גידול הילדים, על אתגרי השפה, על התקווה שהמעבר יהיה חלק מרילוקיישן מקצועי ולא מהלך עצמאי. על ההורים והמשפחה שתישאר מאחור. על נופי הילדות. על הכל. כולם אוהבים את המקום הזה בכל ליבם ונפשם. כולם יתגעגעו. ואף על-פי כן, כולם עוזבים או מנסים לעזוב. "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר. שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה", כמו שכתב פעם ביאליק. הם מקווים שזה לא סוף פסוק: שיהיה לאן לחזור. שיהיה אפשר לחזור. שתהיה כאן דמוקרטיה ליברלית.
לא חייב שר"מ יהיה מי שהצביעו לו. אבל שיהיה מספיק טוב כדי שיוכלו שוב לבנות פה בית, לשלוח את הילדים לביה"ס שבו, על הקיר, תופענה דמויות מפתח בהנהגת המדינה שאינן כתם מוסרי על כולנו. שתהיה פה תקווה. שיהיה פה מקום, בית לאומי לעם היהודי בארצו. לא כמו שאיתמר בן-גביר חולם; אלא כמו שהרצל חזה. ואני לא יודע להגיד להם אם יהיה. להבטיח בוודאי שלא. אני רק יודע שאני עוד כאן, ושיש בכל זאת רבים כמותי שעוד לא ויתרו. על בסיס מה התקווה והאופטימיות והנכונות להישאר - אני לא יודע להגיד. אני נאחז בברנר, ובדברים שכתב בביבליוגרפיה שלו, על ישראל.
"לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש;
כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על-אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!"
אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים... אף על-פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!... רק אותו החלוץ, שה"אף על-פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר."
בינתיים זה, בצירוף המשפחה, העבודה, החיים עצמם - משאיר אותי כאן. אבל אני לא שופט את ולא מתנשא מעל חברי וחברותיי שהחליטו שכל זה לא מספיק. אני רק יכול לקוות שזה יספיק בעתיד. אחרי הכל, גם אני גרתי בחו"ל וחזרתי. ואם אני חזרתי אחרי שנים בפריז ובניו-יורק, אין סיבה שהוא לא יחזור מניו-יורק, והיא מאירופה, והיא מניו-זילנד וכן הלאה. כל מה שצריך זה לממש את ההבטחה של החזון הציוני.