לאחר שהשלמתי את קריאתו של הספר "תנו לי להסביר", מאת יוסף חדאד (הוצאת ידיעות ספרים) חשתי כי כיליתי את קריאתו של מסמך ייחודי, ואף זאת בסימן המעטה. כאשר מדינת ישראל כמעט מכותרת מקיתונות של גידופים, חרמות, שנאה ומצור בינלאומי, מגיע אלינו הקוראים מסמך, ספר זה, שמחברו - הישראלי יוסף חדאד, ערבי נוצרי יליד נצרת. אני בספק אם שוחרי הקריאה והעיון נתקלו בסניגוריה נלהבת על מדינת ישראל, הנדחקת בעצם הימים האלה אל שולי קבוצת המדינות המערביות, הדמוקרטיות. הרי מכל שורה בספר זה, על 206 עמודיו, מזדקרות שורות, מילים, פרקים, המקרינים כולם סניגוריה לוהטת, קיצונית, על ישראל ומדיניותה. אכן, קשה להאמין כיצד אזרח ישראלי, ערבי כאמור, מגייס את כל כוחותיו ואף את כספו, כדי להקדיש כל יום מחיי היום-יום שלו כדי להדוף גינויים, גידופים ומה לא, המוטחים במדינתנו. זהו עיסוקו, או ליתר דיוק שליחותו של האזרח חדאד. המונח "מסביר" אינו משקף כלל את ה"הסברה" שהוא מנהל אישית למען שמה של ישראל. והוא מבטיח לנו כי מאוצר המדינה לא שלשל לכיסו אפילו שקל אחד תמורת מתקפת-הנגד שהוא מנהל, כאמור, נגד משמיצים, מטיחי ביקורות ומטילי חרמות מן העולם כולו. אני סבור כי יוסף חדאד הוא המממש היחידי של ה"הסברה" שמנהלת המדינה. והוא מבוקש! חוגים פוליטיים, לאו-דווקא ישראלים, נרשמים בפנקסיו של חדאד, צמאים לשמוע את גרסתו המיטיבה עם ישראל. והרשימה - ארוכה. דומה כי אפילו 206 עמודי הספר אינם יכולים להכיל את דבריו של חדאד למען ישראל. הוא פשט מעליו את מדי צה"'ל ב"גולני" לאחר שנפגע קשות ברגלו במהלך שירותו הצבאי. את שליחותו הוא מגדיר כך: "לא הגדרתי את עצמי כציוני. האם זה אומר שאיני תומך בציונות? בואו נבדוק. האם אני תומך בכך שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ומאמין שליהודים יש זכות על אדמותיה? כן. האם אני פועל לכך שהיא תהיה מדינה חזקה ובטוחה לכל אזרחיה? לחלוטין כן".(עמוד 69). חדאד הופיע בפרלמנטים של מדינות עוינות לישראל. באוסלו פגש חברי פרלמנט שאחד מהם אמר לו:"שמעתי יהודים רבים שמבקרים את ישראל, אבל ערבי שתומך בה עוד לא שמעתי". וזו אינה הדוגמה היחידה לביטויי שנאה לישראל, שנאה גם על-רקע גזעני. חדאד גם נבחר להדליק משואה, משואת ההסברה לרגל יום העצמאות. ובטקס נשא, כנהוג, נאום קצר עם תורו להדלקת המשואה: "היה לי חשוב שמשואת ההסברה תיהפך לסרטון הסברה. ידעתי שהטקס משודר וצופים בו ברחבי העולם, וראיתי חשיבות בכך שאת המשואה משיאים בני כמה דתות". והוסיף חדאד בטקס: "כל השקרים בעולם לא יצליחו להסתיר את הפלא שיצרנו כאן יחד... אני גאה להיות ערבי ואני גאה להיות ישראלי... לעולם לא אפסיק להילחם למען ישראל".(עמ' 167). כך, על קצה המזלג של מאבקו של חדאד למען ישראל. תוכנו של ספרו מטמיע בקוראיו את הרושם כי המחבר מכוון את דעותיו רק לאלה מעבר לימים, המגדפים את ישראל. אך אנו הגענו למסקנה כי יש במסע התעמולה שלו למען המדינה, גם לקח לחלק מאזרחיה. הלוא מתפתח מעין פיחות בערך הציונות בקרב חוגי ציבור אחדים. בא יוסף חדאד, הערבי-נוצרי יליד נצרת, ומפיח בפועלו המקיף את הצורך להטמיע ולרענן את בשורת הציונות - ויש מה לומר, מה להסביר. שונאיו, מקרב האוכלוסייה הערבית, משמיעים איומים כלפיו, אבל בספרו הוא מבטיח: איני מפחד. הוא ימשיך, יתמיד, למען ישראלים יהודים ולא יהודים.