על העמוד הראשון בחוברת, נכתב "מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל "היום שאחרי", הקרבות לאחר כיבוש באר-שבע, נובמבר 1917". מתחת לכותרת זו תמונת פרש אוסטרלי/ניו-זילנדי מסתער לעבר עמדות הטורקים על גבי הסוס וברקע מטוס ישן, דו-כנפי בהפצצה. מתחת לתמונה נכתב: כנס מדרשת שדה בוקר ומרכז ג'ו אלון בקיבוץ להב, 30 - 31 באוקטובר, 2005. בשער האחורי של החוברת, ציור של הסתערות הבריטים רכובים על הסוסים לעבר עזה ובצידי הדרך יושבים פצועים הממתינים לפינוי. שער זה ניתן באנגלית היות שהחוברת מיועדת גם לקהל קוראים בבריטניה, אוסטרליה וניו-זילנד ואף התחשבות העורכים בתרומתו של איין וילקוק, שגריר אוסטרליה בישראל בשנים 1996 - 1998. החוברת מכילה כ-90 עמ', מפות, צילומים צבעוניים ובשחור לבן ורישומים. השתתפו מלבד השגריר, 12 חוקרים: הארכיאולוג דן גזית; ד"ר דב גביש; מדריך בכיר אלון גלילי; פרופ' אברהם ברוכין; החוקר עידן פורת; מזכירת חבר הפרלמנט האוסטרלי ג'ודי ראסל; ד"ר יוסי צ'רני; חבר מרכז הבין תחומי במדרשה עזרא פימנטל; מורה הדרך יואב ניצן; החוקר והסופר יהודה לבנוני; ד"ר יוסף לנג; וד"ר אבי ששון. המאמרים ברובם הם תמצית הנאומים שנשאו החוקרים בכינוס ורובם ללא הערות שוליים או מקורות. משום כך החלטנו לא להציג שאלת מחקר אלא לתת סקירה מקיפה וכן להוסיף במידת האפשר, פרטים חדשים במחקר, מאז פרסומה של החוברת בסתיו 2006.

המאמרים התרכזו בעיקר בזמן שעבר מאז כיבוש באר שבע והכולל את מרדף פלשת וכיבוש ירושלים. הכינוס התקיים לרגלי תל "חווילפה" שם התחולל קרב בן שישה ימים שאיפשר לבסוף לכוחות המסתערים מאנז"ק לנוע צפונה. עורכי הכינוס והחוברת החליטו שלא להסתפק רק בתיאורי הקרבות אלא אף הוסיפו מאמרים בתחומים שונים ומגוונים כמו: מערכת המיפוי הטורקית, מערכת המסילות הקשורות במסילת הברזל של באר-שבע, הרפואה הצבאית והאזרחית של מלחמת 1917 וכן היבטים מנהלתיים, תרבותיים, ואזרחיים. "הלפתן" בחוברת מופיע כמעין יומן צילום של חיל אוסטרלי בארץ ישראל, המלווה באתוס והזיכרון האוסטרלי הקשור במלחמה זו ועד לכיבוש ירושלים.

החוקר דן גזית טוען שלטופוגרפיה בחבל הבשור, בו שהו חיילי בריטניה ואחרים במשך תשעה חודשים עד לניסיון כיבוש עזה - הייתה חשיבות רבה בתכנון המבצעים ובביצועם. באשר להכרת זירת הבשור, הכוח העות'מאני נהנה משלושה יתרונות: א. ניסיון בן שנתיים של שהייה בשטח; ב. מפות טורקיות-גרמניות מפורטות יותר מהבריטיות דבר שאפשר טקטיקה טובה יותר בקרב; ג. עליונות חיל האויר הגרמני בתחום המודיעיני. גזית נתן מספר דוגמאות בהן בא לידי ביטוי יתרונות אלו: 1. ניצול מישורי הבשור להנחת מסילות ברזל ללא צורך בתשתית; 2. כוח בריטי שהוטעה על-ידי המפות שבידו, הסתתר בלילה אך נצפה ביום, הופגז והושמד.; 3. הטופוגרפיה "הגלונית" (גבעית) של הבשור לא אפשרה לבריטים ללחום בשיטות שהיה אמון עליהם וההתקפה שפתחו ובמיוחד זו שנועדה לחסום את כביש עזה - באר-שבע, נבלמה עם אבידות רבות. גזית נשען על הערות שוליים וביניהן תיאור אוסטרלי מפורט של פני שטח הלחימה בבשור שפורסם באנגלית בשנת 1939.

בהמשך לקביעתו של גזית על טיבן של המפות העות'מאניות החוקר ד"ר דב גביש מבהיר כי ניתן לחלק את המיפוי בארץ לשלוש קטגוריות: א. מיפוי למטרות הנדסיות. ב. מיפוי קדסטרי. ג. מיפוי טופוגראפי. המיפוי הטופוגראפי העות'מאני הצבאי, שהיה בקנ"מ של 1:200,000 החל בארץ בשנת 1917. באותה עת היה כבר השטח שמדרום לקו ים המלח-עזה בידי הבריטים. את סדרת המפות החלו הטורקים להכין בהשפעת הידע הצרפתי כבר בשנת 1909. לאזור ארץ-ישראל הגיעו המודדים העות'מאניים בשנת 1916 והחלו לעבוד על מיפוי הדרום בקנ"מ של 1:200,000. החוקר מפרט את שלושת הגרסאות של המפות מקנה מידה זה, כולן צבעוניות ועל פניהן לא נדפס סריג צבאי. קצת מעבודת המודדים הטורקיים סיעה לפלוגת המדידה הגרמנית שהגיע לארץ באוקטובר 1917. החוקר מצא עדויות נוספות למיפוי העות'מאני בספרו של קולונל חוסיין חוסני אמיר. הוא מזכיר את פעולת המודדים בפיקוד מרשל פלנקהיין שירד לדהריה, בדרך לכיוון תל שריעה. בדרך עצר המרשל בתצפית ראס א נקב (היום "אשכולות"). הקולונל אף הביא מפות שהוכנו לצורך כתיבת ההיסטוריה של הצבא העות'מאני שהיו מבוססות על חומר כרטוגרפי אמיתי שהיה בשימוש במלחמה. גביש התבסס על מחקרים שביצע ופרסם בעבר ומאמרו החשוב שהופיע בחוברת קרקע 37, משנת 1993. גביש המומחה למפות, יורד לרזולוציות הקשורות במפות שלא נוכל להביאן כאן וממליצים לקורא לעיין לעומק במאמרו.

המדריך הבכיר במדרשה אלון גלילי מדגיש כי בניגוד למקובל רוב 400 השנים בהם שלטו העות'מאנים בארץ-ישראל הם אפשרו ליהודים לקיים אורח דתי ומנהגי משלהם. החוק העות'מאני השאיר חותמו עד היום בחוקי המדינה במיוחד בכל הקשור בקרקע (כזכור גם המנדט כמעט שלא שינה כלום בתחום זה). מילים כמו טאבו, מירי, מואקפה, מתרוכה, מאוות, מושע, מפרוז, איקטע, רכבה, מחלול, ג'יפטליק, ועוד. כל המילים והמשמעות שלהן שרירות במשפט הישראלי. חלוקת הארץ למחוזות מנהליים בדומה לחלוקה הטורקית, המשיכה להתקיים גם במנדט וגם במדינה. כבישים ומסילות ברזל הונחו על תוואים קודמים והחשובה בהן בזמן מלחמת העולם הראשונה - מהצפון עד באר שבע במגמה להגיע לתעלת סואץ. כן נותרו בארץ שרידי חומות ומבנים רבים לדוגמה: חומות ירושלים ומגדל דוד. גם בשפת הדיבור, מונחי המזון והנשק, נותרו כמילים טורקיות רבות בשפה העברית לדוגמה: שיש קבב ואפנדי. מסכם גלילי וקובע כי באר שבע נבנתה תחילה כדי לאפשר לעות'מאנים לשלוט על הבדואים שפרקו עול אך מהר מאוד הפכה העיר לנקודה קדמית של הטורקים כנגד התקדמות הצבא הבריטי לעבר ירושלים. גלילי פנה לכל הגורמים המשמרים בארץ לעשות כל מאמץ על-מנת לשמר את השרידים הטורקיים כגון מבנים, חפירות ההגנה ועוד בעיר הטורקית וכמי שהניצחון עליה קידם את הצהרת בלפור. פרופ' אברהם ברוכין הרחיב על התפתחות הרפואה בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה וגם בארץ ישראל. הוא הזכיר את גילוי מכונת הרנטגן שאפשרה אבחון מדויק וכן את ההתמחות בניתוחי חזה ולב פתוח בבתי החולים שנעו אחרי הכוחות. הוא אף דיבר לראשונה על התופעות של "הלומי קרב" ואת תופעת ההתאבדות שאפיינו מלחמה זו.

חוקר מלחמת העולם הראשונה עידן פורת, מביא פן אחר של המלחמה - ציורים משדה הקרב (השאולים מהאוסף של אבי זכאי). "האוזי" האוסטרלי האופייני, עם כובע רחב השוליים ונוצות העוף אמו, בן למשפחת חוואים חסונה, שהתגייס עם סוסו לצבא. הטיפוס המצויר היה חברותי ואמיץ לב והתחבב על היישוב היהודי. ציור ההסתערות הרכובה על באר שבע נתן ביטוי לרצונם של האוסטרלים להוכיח כי הם אומה חופשית, אמיצה, המוכנה למסור נפשה בעבור המלך הבריטי. גם המטוסים הקלים, שהיו הפלא הטכנולוגי של המלחמה, זכו לרישומים אוהדים. ציור קרב אנז"ק במערכה בגליפולי (שם השתתף גם גדוד נהגי הפרדות הארצישראלי בפיקוד בריטי), תרם רבות למסורת הקרב הלאומית האוסטרלית על-אף התבוסה. לבסוף הקדיש החוקר מקום לציורי הסוסים שהביאו החיילים האוסטרלים מחוותיהם ועל הקשר האישי העמוק שנוצר ביניהם. הרצאתו הסתימה ברצף צילומים (בצבע) של תמונות, נופים, בארות, עמדות, שנותרו מהמערכה כולל תמונות הציירים שהתפעמו ממראות ארץ הקודש, שאת חלקם הכירו בשם מהתנ"ך ומהברית החדשה.

עזרא פימנטל מביא רשימת תמונות ממאמרה של ג'ודי ראסל (נינתו של דונלד מק-בין). התמונות של החיל האוסטרלי נאספו מעליות גג, מוזאונים ועוד. הן ניתנות בשחור לבן והנושאים העיקריים שצולמו אז היו: סוסים וחיילים במנוחה; פצועים בקרב רפיח; הפסקה בחפירות ליד "עין הבשור"; הכנות ליציאה לסיור רכוב; מסע במדבר יהודה; על גשר יבנה בדרך למראר; שברי מטוס מסוג "אלבטרוס"; בית הספר לילדי השיח'ים בבאר שבע; רח' הרצל בתל אביב; גימנסיה הרצליה; חוף יפו במבט לעבר תל אביב הנבנית.

החוקר יוסי צ'רף בוחן את המתרחש בזירה הפנימית לאחר המלחמה. בראש שטחי הכיבוש הועמד גנרל אדמונד אלנבי שהיה כפוף למשרד המושבות הבריטי בלונדון. אזורי הכיבוש חולקו לארבעה ובריטניה, צרפת, ואדמיניסטרטורים ערביים ניהלו אותם. בשלב מסוים הוכפף גנרל אלנבי גם למשרד החוץ שהוביל את המאבקים הפוליטיים באזור. עד אוקטובר 1918 שמרה בריטניה על המבנה החוקי-מנהלי הטורקי. הממשל הצבאי של אלנבי היה בעימות עם ראשי היישוב היהודי/ציוני שנהנו מתמיכת הממשל בלונדון. בחודשים הראשונים של 1920 החלו ההפגנות הערביות כנגד היהודים. באפריל, בהפגנה השלישית, שארכה ימים מספר, נהרגו חמישה יהודים ונפצעו כ-250. אלנבי הוזהר על-ידי משרד החוץ הבריטי כי מדיניותו האנטי ציונית תוביל למהומות, ויחד עם לורד בלפור החליט לויד ג'ורג' (כשהגיע לוועידת סן-רמו ב1920) שהגיע הזמן לבטל את הממשל הצבאי ולהקים במקומו ממשל אזרחי. כך אכן אירע ובראש הממשל האזרחי הועמד הנציב העליון הראשון הרברט סמואל. קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן פוטר אך היה מרוצה שאזהרתו היא שהביאה להחלפת הממשל הצבאי. החוקר נסמך בין היתר על מסמכים מקוריים ששימשו את "ועדת פיל".

עזרא פימנטל בוחן את מורשת הזיכרון באוסטרליה. כזכור, לאוסטרליה היה קשר עמוק עם ארץ-ישראל לפני ואף אחרי שזכתה בעצמאותה בשנת 1901. המדינה המרוחקת השתתפה ב-14 מלחמות לצד הבריטים ואחרים שלחמו על עקרונות הדמוקרטיה. ההצטרפות לצבא הייתה בהתנדבות והצעירים היו גאים ללחום תחת דגל אוסטרליה העצמאית. בבית העלמין בארץ ישראל נמצא קבר של נער בן 14. במלחמת העולם הראשונה איבדה אוסטרליה 60 אלף חיילים שהיו אז אחוז אחד מאוכלוסיית המדינה. עם השנים התעורר באי הרצון להנציח זוועות המלחמה והוקמה תערוכה נודדת. לבסוף הוקם מבנה קבע בקנברה בו מונצח הקרב על באר שבע ומוצגת רצפת הפסיפס שנלקחה מעין הבשור. האוסטרלים שמו דגש רב על שימור המורשת והוקמו בערים הגדולות מועדונים עבור ותיקי הקרבות שהציגו בכניסה פריטים, מפות, מדים וצילומים משדות הקרב בנגב. המורה דרך יואב ניצן עומד על הקשר בין פרסום "הצהרת בלפור" משלהי אוקטובר 1917 (החלטת הקבינט הבריטי על מדיניות בריטניה במזרח התיכון) לבין ההחלטה מתי לפרסמה. הרברט סמואל המליץ לקבינט להמתין לתוצאות הקרב השלישי בעזה, (לאחר שתי מפלות), בהנחה שהניצחון שם יקל על המעצמות והערבים להסכים עם מהלכי בריטניה. הידיעות על פריצת קווי האויב בבאר-שבע קידמו את ההודעה שפורסמה בעיתונות המקומית ב-9 בנובמבר. תוכננה עצרת גדולה בלונדון שמצד הציונים עמדו להשתתף בה נ' סוקולוב והרצל ובראשה אמור היה לעמוד לורד רוטשילד אך בשל אבל במשפחתו היא בוטלה. גם רוטשילד וגם אלנבי שנשלח להוביל את הכוח לירושלים איבדו בנים בקרבות דבר שהאפיל גם על ניהול הקרבות וגם על הישגי הציונים. בהמשך הכניסו העורכים רשימה של יהודה לבנוני על "רכבת העמק" וגילויים חדשים לגביה וכל זאת לקראת שנת המאה להפעלתה לראשונה. לא נפרט בקטע זה היות שהוא מחוץ למסגרת הגאוגרפית אותה אנו סוקרים מחוברת זו.

ד"ר יוסף לנג מבית יציב מנסה למצוא את הקשר בין בית העלמין הבריטי הסמוך לבית-יציב ל-1,239 חיילים, למוצאם, ובעיקר לחיילים היהודים שנקברו שם. אחד הבנים למשפחה הולנדית-בריטית בדרגת קפטן היה שותף בקרבות לכיבוש באר-שבע. החייל היהודי הצטיין ונקבר בשורה הראשונה של בית העלמין. בית העלמין שימש מקום קבורה לא רק לחיילים שנפלו בקרב על באר-שבע אלא גם לחיילים שהשתתפו בקרבות לאחר הכיבוש, מכל רחבי הנגב. ליד שער הכניסה נרשמה ההודעה שחלקת הקרקע של בית הקברות ניתנה במתנה על-ידי בני העם מפלשתינה לצבא הבריטי ולכל חיילי מעצמות ההסכמה, אשר נפלו בין 1914 - 1918. שש חברות קבלניות התמודדו על המכרז לבניית בית העלמין ולבסוף זכתה בו "ההסתדרות הכללית". תחילה הייתה אמורה "חבורת העמק" להתחיל בעבודה אך העניין השתבש וההסתדרות הורתה "לגדוד העבודה" לקחת עליו את המשימה. באוגוסט 1921 ירדו 38 מחברי הגדוד (כולל שלוש נשים) והחלו בחציבה וסיתות. הבונים נמנעו מלסתת סימני צלב כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים. העבודה הסתיימה באביב 1923 והמקום נחנך בהשתתפות הנציב העליון ונכבדים מהעדות השונות. הביצוע זכה למחמאות מצד הבריטים והיה זה צעד חשוב עבור הפועל העברי "בכיבוש העבודה". ד"ר לנג מסתמך בין היתר על מכתבה של ז'נט סטריקלנד לבית יציב משנת 2001 ועל מאמר חשוב של אילן גל-פאר.

ד"ר אבי ששון כותב על חשיבות מסילות הברזל בארץ ישראל ואת המסעף אותו בנו הטורקים. הקו הסתעף ליד הכפר סג'ד, נחל שורק, ומשם לכיוון הכפר א-תינה (היום כפר מנחם), דרומה לכיוון באר-שבע. ד"ר ששון מצטט את הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין המסביר את השיקולים לבניית המסילה: "נוצר בי הרושם כי האנגלים מתכוונים לתקוף בעזה" ולכן יש למהר ולהכין מסילת ברזל לכיוון זה שתאפשר העברת נשק, מזון וחיילים מהצפון לבאר שבע ולדרום. באוקטובר 1915 נחנכה התחנה בבאר שבע. הבריטים זיהו כוונת הטורקים להגיע לסואץ והפציצו את המסילה וכבשו את באר-שבע. חומרי הגלם לאדני המסילה נלקחו מהאקליפטוסים ביער חדרה וביישובים עבריים אחרים. סעיף המסילה להוג' פעל על-פי חשבונו של ששון כשבעה חודשים בלבד. בהמשך מפרט ששון את השפעת הטופוגרפיה על מסעפי הדרום ומפרט את אופיין של תחנות הביניים. החוקר טוען כי המסילות הקצרות, המסעפים תורמים למחקר הגאוגרפי-היסטורי-פוליטי. למשל הוא מדגיש כי המהנדסים השתדלו להניח את המסילות בקו גובה אחיד; המתכננים השתדלו למנוע בניית גשרים; המסעפים היו לפעמים בין שתי נקודות ולא היה צורך לחברן שוב לקו הראשי. החוקר סוקר אף את ההיבטים ההנדסיים, האדריכליים ובעיקר את חובתם של החוקרים לשמר את המסעפים הקטנים היכולים ללמד על האסטרטגיה הטורקית באשר לאזור הנידון. ששון מסתמך על רשימת מקורות ארוכה בעברית ובאנגלית ואף שיבץ במאמרו מפות וצילומים. ראוי להעיר שלאחר המלחמה נזנח מסעף זה והערבים השתמשו באדני הרכבת ובברזלי המסילה לצרכיהם בתחום הבנייה.

העורכים ע' פימנטל וא' שילר הפיקו חוברת (סיכום יום העיון בשלהי אוקטובר 2005) מגוונת ברמת המאמרים ומשתרעת על תחומי מחקר רבים. בחלקם נשאו ברמה אקדמית והסתמכו על מקורות ראשוניים וחלקה כוללת מאמרים של חובבי הסביבה והטבע. אומנם בכותרת נאמר שהיא תעסוק בקרבות שלאחר כיבוש באר שבע אך בפועל, רובם התרכזו מטבע הדברים בהיבט הגאוגרפי-היסטורי של השנים עד תחילת כהונתו של הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון. הוספת הצילומים המרהיבים, קטעי יומנים, מפות ותרשימים מאוסטרליה, בריטניה ומארץ-ישראל נותנים לקורא תחושה של של "משתתף" בקרב. אין ספק, יטיב הקורא אם לאחר קריאת החוברת יבחר את מסלול התעניינותו ויעמיק לנבור במחקרים החדשים בתחומים הנ"ל שנוספו בעשרים השנים האחרונות. מומלץ.