נראה שבארץ נכנסו למסלול של "חזרה לחיים". מסעדות, ברים, טיסות לחו"ל, משחקי כדורגל, ריבים, טונים גבוהים, שנאה, הפגנות, בג"ץ - הכל חזר לשגרה. אפילו בתי המשפט מתעלמים מהמלחמה, מהעובדה שאנחנו נלחמים בכל כך הרבה חזיתות בו-זמנית ומקפידים שראש הממשלה המנהל את המלחמה הכוללת וארוכת הטווח יופיע בפניהם שלוש פעמים בשבוע ויהי מה. (הם בבועה של עצמם.) הארץ חצויה בין חילוניים לבין דתיים. כמובן שיש דברים שמאחדים אותנו כולנו, לדוגמה קריאת שמע בשעת צרה אמיתית או אמירת קדיש על קבר. כך גם חגיגת ברית מילה ובת או בר-מצווה. אך בזה נגמר המשותף והשנאה משגשגת. ראו עוד את המשותף, ועד כמה הצורה בה הוא בא לידי ביטוי שונה: כולנו כאחד מתפללים לחזרת השבויים הביתה. "אנחנו נלחם עד אחרון החטופים" אומרים בתל אביב, חוסמים את הכבישים ומבעירים צמיגים, ובירושלים מתפללים בתחינה לאלוהים שיביא לישועה כהרף עין, לניסים גדולים כקטנים, שרחל לא תצטרך עוד לבכות על בניה. הייתי מצפה דווקא במדינת היהודים, שכל אלו הרוצים לראות את חזרתם של שבויי חמאס-דאעש יעלו לכותל לשאת תפילה, או לכנסת ישראל, או לגבול עם עזה. אך לא, הם בחרו בתל אביב, כי שם נוח, ואמנם אסורות תפילות יום הכיפורים בהפרדה, אך מותר כל דבר אחר, ושם ניתן להתנגח בנתניהו כאילו הוא מחזיק את בני עמו, אונס אותם, מתעלל בהם ורוצח אותם. בתל אביב הם מנהלים את עסק החטופים והכל מאורגן, והכסף זורם, והתועלת הפוכה - הם מחזקים את ידי האויב במקום למצוא דרכים להלחם בו. אז איך חוגגים בר מצווה לאחיו של אחד החטופים? האם אפשר בכלל לחגוג, כשיודעים שהשבויים נמקים במנהרות עזה, אם הם בכלל בחיים? האם שאלנו את עצמנו איך יהודים חגגו את ימי ההולדת, או את השבת, במחנות הריכוז במהלך השואה? אם היה זה אחד מילדי, הייתי עולה לירושלים או מדרים לשדרות, לעליה לתורה שם או שם. אני משוכנע שרב הכותל היה נרתם מיד למשימה, או רב באחד מבתי הכנסת בשדרות היה מיד מזעיק ומכנס את כל המתפללים, ומכבד את הילד-ההופך-למבוגר בעלייה לתורה. היו מגיעים אנשים, וכל אחד היה מביא משהו מהבית, להודות ולשבח את הקב"ה ואת ההזדמנות להשתדל בפניו שיפעל לעשות ניסים - כהרף עין. או הייתי נוסע לגדר אחד הישובים בעוטף עזה, המפרידה בין הישוב לבין השדות החקלאיים שמעברם סדום ועמורה. שם הייתי מציין בטקס את ההגעה לבגרות. נחזור להווה, ולשאלה איך חוגגים עכשיו בר מצווה של אחיו של אחד החטופים? ההורים אומרים "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" (האב על בנו, ויש המפרשים הטוענים שהבן על אביו). מי יתן ונזכה בקרוב ממש לברך ברכה דומה ולא תהינה יותר סדום ועמורה, כי רבה צעקתן והגיעה השמימה. ומאותו זמן נבטיח ונשבע למחות את זכר עמלק לכל הדורות.

פרויקט בר מצווה - הפגנה נגד ה"מודאגים"

לאותו אח המגיע למצוות הנה רעיון: קח את חבריך וסעו לתיכון תלמה ילין אשר בגבעתיים. במוסף כלכליסט ראיון עם המנהל, דן שגיב, ה"מודאג מאווירה ציבורית שמשתיקה כל דיון בבתי הספר על פעילות צה"ל בעזה או על מצב התושבים שם, וחרד לדמותה המוסרית של המדינה אחרי המלחמה." הייתי עומד עם חברי ומפגין על המדרכה מחוץ לבית הספר. ודאי שיהיו יפי נפש - ממחנכי ותלמידי אותו בית ספר או אחרים - שיבואו ויתנקלו בכם, ירקו, יקללו, אפילו יכו אתכם. ייתכן אפילו שהמשטרה תנסה לעצור אתכם (כי מותר ורצוי להפגין נגד הממשלה והעומד בראשה, אך אסור בתכלית האיסור לפי חוק להפגין אם זה לא מוצא חן בעיני יפי הנפש הנאורים). אך זה יהיה שווה. אני זוכר הפגנה בעיר המלאכים. מצד אחד מכחישי שואה שהפגינו נגד הסגרתו של מכחיש שואה ידוע לקנדה, משם היה מועבר ישירות לגרמניה. מולם - תלמידים מתיכון יהודי באמצע יום לימודים (דבר שבאופן רשמי אסור) וכמה מבוגרים, בהם אני, בן של ניצולי שואה. באמצע כוחות מוגברים של משטרה. אלו אומרים: המלאכה לא הסתיימה, גורלכם למשרפות. ואלו עומדים בעוז ובגאון, יודעים שהם עושים את המעשה הנכון, שהאמת והצדק לצידם. תמימות הנעורים וחדוות החיים, מול הרשע והשטניות של כיתות המוות. היה זה מזמן, אך הבזקי אותו בוקר לא עוזבים אותי עד עצם היום הזה. מדוע אני כה מאמין בחשיבות פעילות של ממש? כי מישהו צריך לפקוח את עיני אותם מודאגים, שאין חפים מפשע בעזה. אפילו חמישה מיליוני דולרים עבור כל חטוף (קרי חצי מיליארד דולר) לא הזיזו, ואין צדיק אחד בסדום. לא בצע כסף, רק שנאה וזימה. העזתים רצחו ועינו ואנסו, וחתכו הורים לחתיכות מול ילדיהם, וביתרו בטני נשים הרות, וערפו ראשים, והשתתפו באונסים קבוצתיים בעודם רוצחים את קורבנותיהם. את החינוך הם קיבלו בבתי הספר בעזה - בתי הספר של אונרא - כמו גם במסגדים מהאימאמים. הפולשים קיבלו היתר דתי מפורש לעשות את שעשו - אונסים ורציחות והתעללות ועינויים, ומסתבר שכשהכל מותר, מותר גם לאנוס גברים ונשים, ילדים ותינוקות, נערים ונערות, בחורים ובחורות, זקנים וזקנות. אפילו משכב זכר האסור בקוראן הותר לכבוד אותו אירוע מיוחד של פלישה וכיבוש, השמדה ולקיחת שבויים. אכן, אנחנו צריכים להיות מודאגים מאוד ממצב העזתים, ממאות משאיות הסיוע ההומניטרי העוברות מדי יום לתוך עזה, מהחיסונים נגד פוליו לכל האוכלוסייה, מהתרופות המועברות לשם והחולים היוצאים למפרץ או למצרים. הייתי מכין מצגת מאתר מתאם פעולות הממשלה בשטחים עם כל הנתונים על מעבר עזרה הומניטרית לעזה במהלך 15 החודשים האחרונים. אולי היינו לומדים דבר או שניים מזה. אולי היינו שואלים שאלות חכמות, דוגמת מה קורה לכל הסיוע הזה, האם הוא מגיע ליעדו, וכו׳. במוסד חינוכי המכבד את עצמו, היו מתרכזים באמת, לא בהשוואה של נופלי ונכי צה"ל ל"חיילי השחרור והחופש" בצד השני או את יום העצמאות ל"נכבה." הייתי חושף את האמת, לא את השקרים המופצים על-ידי דוברות החמאס-דאעש העוברים דרך המגפונים של אנטישמיים ושונאי ישראל מבית ומחוץ. אך כל זאת איני מצפה ממך. את זאת אני מצפה מאותו מנהל כמו גם מהעורך הראשי של כלכליסט שאיפשר ראיון כזה. [אין זה שונה בהרבה מהסגל האקדמי באוניברסיטה העברית אשר בירושלים שאיפשר עבודה לתואר שני שעיקרה מדוע חיילי צה"ל לא אונסים נשים פלשתיניות.] הייתי שואל בעומדי על המדרכה את אותו מנהל על אחי שבשבי, על 99 אחיו ואחיותיו, שמרביתם כנראה לא בחיים, על הבחורות והתינוק והזקנים המוחזקים בעזה, על ההסכם של העברת תרופות מצילות חיים שלא הגיעו ליעדן, על כך שהצלב האדום לא ביקר אותם ולו פעם אחת, על הפרת ההסכם הראשון להחזרת חטופים, על ההתעללות בכולנו על-ידי פרסום סרטונים מהשבי ועל כך שאין אפילו רשימת אלו החיים; ואז היה נדם קולי. אם הייתי משלם מחיר על אותה "חגיגת בר מצווה", היה זה מלווה אותי בכבוד מהלך כל ימי, כי הייתי יודע שעשיתי מעשה, שנקטתי עמדה, שלא ישבתי בחיבוק ידים. רואה אתה, בר מצווה אינו חגיגה, אולם, ריקודים ואוכל. בר מצווה הוא לקיחת אחריות ועשיה - אתה עצמך. לא הוריך. כל שאתה צריך הוא לעלות לאוטובוס ולהגיע למדרכה לפני אותו בית ספר מהולל, שבו המנהל והמחנכים פשוט שבורי לב על כך שלא מלמדים ולא מדברים ומשתיקים בנוגע למצבם של העזתים. אם במלחמת העולם השנייה היה מישהו בבריטניה או בארה"ב מודאג ממצב הגרמנים בברלין, הוא ודאי לא היה זוכה במאמר בעיתון מוביל במדינה. רק במדינת המשוגעים שלנו, מסתבר שהכל אפשרי. עשה מעשה והראה שבאמת זכית להגיע למצוות. אינך ילד יותר. עשה מעשה, ותעמוד זכות זו עבור אחיך, כמו גם עבור כל שאר החטופים. חזק חזק ונתחזק עם ישראל חי נצח ישראל לא ישקר