מרופטים, מוכתמים, קרועים - כך בימים אלה נראים שלטי חוצות, הזועקים לשחרור החטופים. גרמו לכך גשמי הברכה של השבוע שעבר ופגעי הזמן שחלף מאז נתלו בצמתי כבישים, על מבנים, על גדרות הפרדה. פני החטופים הפכו לחלק מהנוף, בין בערים ובין בצידי דרכים. נועדו לשמש תזכורת כואבת, לכולנו, כי מאה ישראלים חיים ומתים עודם בשבי החמאס.
דומה כי השבועות שנוקפים, ההתרחקות מ-7 באוקטובר הארור, לא רק שפוגמים בכרזות וגורמים לבלותן, אלא מדחיקים את החטופים מן המחשבה. כיכר החטופים שוממה רוב הזמן, הסרטים הצהובים על המכוניות נעלמו.
'מתקרבים לעסקה', 'העסקה מתרחקת', 'משלחת יוצאת לקטר או למצרים' לדון על עסקה - אלה כותרות של ידיעות שמתחלפות ביניהן מדי כמה ימים. שנה ושלושה חודשים מאז האסון, החמאס המושפל מצליח לתעתע בממשלת ישראל, במשפחות החטופים.
דובר צה"ל מרבה לספר על ההצלחות בלחימה המתמשכת. עוד כך וכך מחבלים חוסלו, עוד כך וכך מחבלים נלקחו בשבי, עוד מבנים פוצצו, ג'באליה שוטחה כליל, וכיו"ב ידיעות מעודדות. לוחמינו מבצעים את משימותיהם בתעוזה רבה, תוך סיכון חייהם. מפעם לפעם ה"הותר לפרסום" של שמות לוחמים שנפלו בקרב. זוהי לחימה מבית לבית, ממתחם למתחם, שבה משטחים את הרצועה. ועדיין התמיהה רבה: הכיצד זה לאחר 15 חודשי לחימה לא הצלחנו להגיע למאה החטופים?
צודקים האומרים כי החטופים מוחזקים מתחת לפני האדמה, גם לאחר שלוחמי ההנדסה השמידו חלק נכבד מסבך המנהור. יגידו, גם בצדק, שהחטופים אינם נתונים בידי גורם אחד. דבר אחד ברור: שרידי החמאס המוכה, שהנהגתו חוסלה, רוצים בהם כקלף מיקוח אחרון שיש בידם.
בוושינגטון, בדרג הכי גבוה, מאשרים כי אין חתימה על עסקה אך ורק באשמת חמאס. ככל שהוא מובס, כך שאריותיו ששות להתעלל במשפחות החטופים ובאזרחי ישראל כולם שמייחלים ליום בו ישובו הביתה, מי למשפחותיהם ומי לקבר ישראל.
נושא החטופים מבליט יותר מכל נושא אחר את ההבדל התהומי בין בני תרבות לבין בני עוולה. אלפי מחבלים כבר חוסלו, אלפי מחבלים אסירים נמצאים בבתי הכלא בישראל. אפשר היה לעשות חילופין כבר מזמן, אלא שחמאס הארור הולך עד הסוף, מעלה משבוע לשבוע את המחיר.
כזכור, ישראל שחררה למעלה מאלף מחבלים בעסקת שליט. חייל אחד שלנו בתמורה לאלף ויותר טרוריסטים. זה היחס, ההבדל הגדול. אנושיות ורצון חיים אצלנו, תאוות מוות ורצחנות אצלם. כל אויב "נורמלי", שהיה רואה את מצבו הסופני, את מה שעולל לבני עמו - אלפי הרוגים, אלפי בתים הרוסים, מיליוני אומללים - היה מניח את נשקו. לא כן ארגון הטרור האיסלאמיסטי.
מי חלם לפני שנה ושלושה חודשים, כי בתחילת שנת 2025, עדיין יהיו מאה ישראלים בשבי ארגון הטרור שפתח עלינו במלחמת טבח? איך זה שהחמאס המובס משחק בעצבינו עם טפטוף של סרטי שבויים, כמו זה של החיילת לירי אלבג, מעז ומצליח להציב תנאים במו"מ ולטרפדו? איך זה שצה"ל עודנו נלחם בעזה ומקיז דם חייליו? איך זה שלא הגיע לחטופים, לפחות לחלקם? ושאלת השאלות: איך זה שחמאס עודנו שולט בעזתים האומללים, מייצר אמל"ח, חולש על חלוקת המזון, מצליח לשגר רקטות לישובי העוטף?
אולי התשובה נעוצה לא רק באופיו ההתאבדותי, אלא במבטו על החברה הישראלית, המשוועת לבניה, ועסוקה גם עתה בהתכתשויות פנימיות. חילופי האשמות בקרבנו מקשיחים את החמאס במו"מ. הטענה מצד מתנגדי הממשלה, לפיה ראש הממשלה "אינו רוצה" בשחרור החטופים, או לפחות אינו עושה די להשגת מטרה קדושה זו - היא נלוזה. מלבד סיבובי המו"מ בדוחא או בקאהיר, איננו יודעים הרבה על המאמצים שאכן נעשים מצידנו, מתחת לרדאר, כולל צבאיים, כדי להגיע אל לירי וחבריה לשבי. שחרורם המיידי חייב להיות מעל לכל שיקול אחר!
ראינו את לירי היקרה והזלנו דמעה. הזמן אינו מיטיב עם החטופים. בוודאי לא החורף והקור המקפיא - זו פעם שנייה בשבי האכזרי. ככל שיקדם רגע השחרור, כן ייטב להם, ירווח למשפחותיהם ולעם כולו. צה"ל יהיה חופשי יותר להשלמת משימותיו האחרות.
אפשר להעלות בדימיון את רגעי השיבה, גם של אלה החיים וגם של המתים בארונות. רגעי שמחה משולבים ברגעי עצב - אשר קשה לתאר שכמותם. דמעות של צער, אושר, חיבוקים אין סופיים ודאגה לשיקומם בתקופה הבאה. או-אז מדינה שלמה תנשום לרווחה עם תום הסאגה הנוראה. יהיו אלה רגעי התפרקות ואנחת רווחה גדולה של אומה שלמה, המחבקת בניה ובנותיה השבים הביתה. הבה נקווה שנראה תמונה זו בהקדם, והכרזות המרופטות, קורעות הלב, ייעלמו מנוף חיינו.