כשאנחנו מסובים לשולחן השבת בחוג של המשפחה על בנינו ובנותינו, חתנים וכלות, נכדים ונכדות ונינים שבדרך, אנחנו נושאים פנינו אל המשאלה, שתמיד תשרור בתוכנו אווירה של משפחה איתנה ותחבק אותה רק ההרמוניה המשפחתית. לעתים המשאלות מגיחות לעברה של המשאלה שנזכה לראות חיים הרמוניים פועמים גם במישוריות הלאומית, ושמדינתנו לא תדע יותר קרע ושסע מלווים בבוטות לשון ובאלימות מילולית. לכן רב הוא הכאב, כשאנחנו קוראים בערב שבת את פרשה "ויחי", המלווה את יעקב בערוב ימיו, שהיו רוויים בשסעים קשים וקרעים קורעי לב, בהתפרצויות בוטות של אלימות - אחים מתנכלים להרוג אח אחד, אך נסוגים, זורקים אותו לבור ומוציאים אותו מהבור רק כדי למוכרו לעבד לאורחת ישמעאלים, שימכרו אותו לעבד במצרים הרחק מביתו ומארצו ושם הוא נזרק לבית כלא.
מצער, שפרשת "ויחי" מפגישה אותנו עם משפחת יעקב, שהחיים בה היו רוויי מתח וכאב. מצער לקרוא, שבנים שיקרו לאביהם יעקב, שהוא עצמו בעבר שיקר לאביו יצחק, שראייתו הייתה לקויה. בפתח פרשת השבוע, בפרשת "וַיְחִי" בפרק מ"ז פסוק כ"ט אנחנו קוראים: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׁרָאֵל לָמוּת" ובבקשת יעקב מבניו שלא יקברו אותו בארץ מצרים, אלא שיכרו לו קבר בארץ ישראל - "... וְעָשִׁיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת וְאַל תִקְבְּרֵנִי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם."
האלימות במשפחת יעקב עומדת בסתירה מוחלטת למאווייה של כל משפחה, המקבלת את השבת בקריאה ובעיון בפרשת השבוע, פרשת "ויחי" ובהפטרה הנלווית לה. כמו בפרשה גם בהפטרה אנחנו נפרדים מדוד, שלא היה מופת אבהי לבנו אבשלום, שרצח את אמנון, לא היה דמות אבהית לאמנון, שאנס את אחותו של תמר, לא היה מופת במעשה הלא מוסרי ששלח את אוריה החיתי למותו כדי לשאת לאישה את רעייתו. קשה להתעלם מגילויי אי-המוסריות בהיות דוד קשור בתליית חמשת ילדי מיכל, שנולדו מנישואיה לפלטיאל בן ליש ושני ילדי רצפה בת איה.
יעקב מבקש את המנוחה והשלווה בקבר אבות רק בארץ ישראל לאחר מאה ארבעים ושבע שנות חיים, מתוכן "וַיְהֵי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׁרֵה שָׁנָה" (בראשית, פרק מ"ז, פסוק כ"ח) בסיום פרשת השבוע, פרשת "וַיְחִי" בפרק נ' פסוק כ"ד אנחנו מתוודעים ל"וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי מֵת" ומכאן באה בקשתו מאחיו, שלא יקברו אותו בארץ מצרים. לבקשתו מוסיף נדבך של הוראה אלוקית מחייבת, כפי שבאה לידי ביטוי בפסוק כ"ה: "וַיִּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׁרָאֵל לֵאמֹר: פָּקוֹד יִפְקוֹד אֱלוֹהִים אֶתְכֶם וְהֶעֱלִיתֶם אֶת-עַצְמוֹתַי מִזֶּה". יוסף מבקש את המנוחה והשלווה רק בקבר אבות בארץ ישראל אחרי מאה ועשר שנות חיים בהן פגש יותר מפעם אחת את ידה הגרומה של אימת המוות, אך המנוחה תהיה רק אחרי "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמוֹתַי מִזֶּה...".
בפרשת השבוע ניתן ביטוי לתהליך פרידה מיעקב אבינו ומבנו האהוב יוסף. בהפטרת השבוע מתואר תהליך פרידה מהחיים אל חיק המוות, אל חיק הרוגע והשלווה, פרידת המלך דוד מהחיים. אנחנו קוראים בספר מלכים א' פרק ב' פסוקים א'-ב': "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת". דוד טרם פרידתו מהחיים מבקש מבנו שלמה, העתיד להיות מלך בישראל, לראות במוות חלק טבעי מהמערך הקיומי של חיינו, המחייב ללכת "בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ" ולכן האב מברך את בנו - "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ".
כואב לי לקרוא את אשר אירע במשפחת יעקב אבינו. החיים במשפחת אחד מאבות האומה הם בסימן מתח קשה מנשוא. שקר וקנאה הרסו שנות חיים רבות ומוטטו את חיי בני המשפחה. יעקב המשקר לאבא עיוור נאלץ לברוח מארצו. בניו של יעקב, שמכרו את אחיהם, יחוו מפגש מצמרר עם מי שביקשו להמיתו, שלהפתעתם עלה לגדולה. וזה רק חלק משלל אירועים במהלכם הרוע משתלט על חיי בני המשפחה. יוסף מגלה חמלה וסלחנות לאחיו, שמכרו אותו לעבד מתוך כמיהה לאחדות המשפחה, שעתידה להיות נדבך בחיים הלאומיים של עם ישראל, ומן הראוי שהנדבך יהיה רווי בביטויי אחדות, חמלה וסלחנות.
כואב לקרוא, שבפרשת "וַיְחִי" דווקא המוות הוא זה שנפרס כמרבד של רוגע ושלווה. מצער, שהחיים במשפחת יעקב היו רווי מפגשים סוערים עם מצבורים רבים של רוע בהתגלמותם הקשה והאכזרית ביותר, ואילו הרוגע והשלווה המיוחלים נפרסים למשפחה החבוטה והמיוסרת רק בתחנה האחרונה של החיים - במוות.