שלושה דברים זריזים על בן-גביר, הביקורת של שמש והממשלה: 1. מלכתחילה, איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ׳ או עמית סגל לא מוטרדים מביטחון ישראל. ביטחון, לדידם, הוא תוצר לוואי של מרחב נקי מערבים - מה שגם לא נכון, וגם לא ישים וגם פשע מלחמה, אבל זה דיון אחר. מה שמעניין אותם זה טיהור אתני, כיבוש המרחב, הקמת התנחלויות וסיפוח ל"ישראל הגדולה", שגבולותיה נעים בין ׳כל מה שבין הירדן והים׳ לבין ׳גבולות ההבטחה׳ התנכ"ית. ההבדל בין סמוטריץ׳ וסגל לבין דניאלה וייס ("נחלה", להתנחלות בגדה ובעזה) או חנה סלוטקין ("עורי צפון" להתנחלות בדרום לבנון) הוא סמנטי במקרה הטוב ועניין של דימוי במקרה הרע. 2. זו אולי דל"פ, אבל: ביקורת מימין על בן-גביר - שנוגעת לכך שהממשלה לא מפעילה מספיק כח, או שנכנסת בו על עצם חברותו בממשלה במקום לעזוב אותה כדי לקדם מדיניות ימין אמיתית - היא חרב פיפיות. מה שנחוץ לישראל זה לא עוד כוח וממילא לעולם לא נספק את צמאי הדם ותאווי הנקם עם הפאצ׳ים של משיח והפנטזיות על כיבוש, גירוש, התנחלות וסיפוח של עזה או שכם. גם אם כל זה יטרגר את בן-גביר עד כדי התפטרות מהממשלה, זה לא יספיק כדי להפיל אותה (תודה, גדעון סער) ואף ישרת אותו פוליטית. 3. ביקורת רצינית שמציגה אלטרנטיבה פוליטית, צריכה להתמקד בכך שבן-גביר ושות׳ מומחים בדיבורים, אבל אפסים במעשים. הממשלה הזו כולה מורכבת מאוסף חדלי אישים פירומנים שהאידאולוגיה הפנאטית שלהם הובילה אותנו לאסון ה-7.10 ולהתמשכות נצחית של המלחמה בעזה ללא תוחלת. ההישגים הצבאיים בעזה, לבנון ואפילו סוריה ואירן מוטלים בספק בגלל היעדר המעשה המדיני, והמחשבה כאילו ניתן להמשיך את המלחמות לעד (עם או בלי חרדים בצבא, זה באמת לא משנה) ולהפוך לספרטה מקומית - היא איוולת משיחית שתמיט עלינו אסון. החלופה ידועה לכל: עסקת חטופים, סיום המלחמה, ועדת חקירה ממלכתית, נורמליזציה עם סעודיה, בחירות - ושפיות.