"אחד למען כולם, כולם למען אחד", ביטוי זה הופיע לראשונה בספרו של אלכסנדר דיומא האב בספרו "שלושת המוסקטרים" שיצא לאור בשנת 1844. אמירה זו הפכה למטבע לשון אוניברסלית המבטא ערבות הדדית. האמירה היכתה שורשים עמוקים בישראל על כלל רבדי החברה וביחידות הקרביות בצה"ל בפרט. במסעי האלונקות ביחידות הלוחמות בטרם העמסת החייל התורן על האלונקה יוצאת השאגה בגרון ניחר של נושאי ארבעת כנפי האלונקה, האמירה האלמותית שטבע אלכסנדר דיומא. משום מה נגרע הביטוי אצל חברי הכנסת מכל קצוות הבית. לדידם היה כלא היה. כביטוי נאמן לאטימות ולהתעלמות מהערבות ההדדית שטומנת בקרבה האמירה דנן, נחשפנו לפני ימים מספר, אגב מפגן ההצבעה במליאה על הרווחים הכלואים במסגרת תקציב 2025. ההצבעה הייתה על טהרת ההליך הדמוקרטי, הרוב קובע, אך נעדרה למגינת לב כולנו לחלוטין כל סולידריות ונאמנות. על-מנת לזכות ברוב קולות נאלצו להגיע למליאה ראש הממשלה היישר ממיטת חוליו בניגוד לעצת רופאיו וח"כ בועז ביסמוט עטוף בכותנת אבל על מות אמו ז"ל. שום ח"כ לא מהאופוזיצה וגרוע מכך לא מהקואליצה, כפי שלימדו אותנו הנסיבות, הסכים להתקזז עם השניים. בל נשכח את הסירוב להתקזז עם חכי"ת אמילי מואטי בממשלת השינוי הקודמת לממשלה זו, שהובלה על אלונקה למליאה להצבעה, ללא יכולת ולו להתיישב לרגע על-מנת להצביע. אף נבחר ציבור ערל לב לא ראה מקום להתקזז עימה. היו מקרים נוספים בעבר הקרוב והרחוק. נדמה כי די במקרים שפורטו כאן. הציבור מביט בנבחריו להם נושא עיניו ומשתאה, הרי על ברכת "אחד למען כולם וכולם למען אחד" קמה המדינה, אז מדוע הללו על מזבח המשך הישיבה על כורסת עור הצבי בועטים בערך היסוד, המסד עליו נבנתה המדינה אבן על אבן. לדידם הכורסה הנוחה במליאה קודמת לסולידריות ולערבות ההדדית. מחוקקינו אם במישרין ואם בעקיפין שולחים את הבנים והבנות לחרף את נפשם במלחמה ארוכה ומתמשכת. אותם לוחמים עוטים עצמם חגור ונשק, בהקרבה מלאה ובידיעה שחלקם לא יחזרו. איש לא מתהלל כמפתח אגב עטיית החגור, אלא מחבק את חבריו ונושא עיניו לליבם של רעיו האחרים וממלמל "אחד למען עולם וכולם למען אחד". אמירה שמבטאת את הביחד רב השנים חוצה דורות ומגזרים. אך נעצרת משום מה בפתח משכן הכנסת.