סתם יום שגרתי, יום של חולין, יום בו הפוליטיקה השתלטה שוב על סדר היום, יום בו השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט. בסתם יום של חול, בין קרבות הבוץ המאוסים בין שמאל לימין, בין ההתגייסות הנפלאה של עם ישראל להנציח חללי טבח שבת שמחת תורה וגיבורי מלחמת התקומה, בין מאבק על הרפורמה המשפטית, גיוס בני הישיבות, בין הרוח הרעה ששבה לנשב במחוזות ההזיה הקיצוניים, קדר עולמנו באחת.
"הותר לפרסום" כי חולצו מעזה גופות האב החטוף יוסף ובנו חמזה אל זידאנה הי"ד, "הותרו לפרסום" שמות שלושת אריות האומה, גיבורי ישראל, מתתיהו יעקב פרל הי"ד, קנאו קאסה הי"ד, נבו פישר הי"ד.
השוחט שחט והעולם כמנהגו נוהג, הארץ לא רעדה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, הזעזוע היה ברמת 1.2 בסולם הזעזוע, האבל הנורא על אובדן עלומים הצטמצם בפרהסיה לדקות אחדות של אנחות, מהדורות החדשות הזכירו את האסון ובמהירות עברו לדברי הגות היועמ"שית, מבקר המדינה, דובר צה"ל והתבטאויותיו, בהוראת הרמטכ"ל כנגד הדרג המדיני, מלחמות היהודים בצבא.
ובמהדורות החדשות המרכזיות, הביטו אלינו מהמרקע פניהם היפות, התמות של חמישה "הותרו לפרסום", יוסף, נבו, מתי וקנאו, חמישה חללים, חמישה בתים שחרבו בין יום, חמישה עולמות. ובאופן טבעי, בלי להרים גבה, בלי להשמיע אנחה, בלי להתנצל, בלי להרכין ראש, בלי פנים חמורות סבר, העבירו מגישי החדשות את השידור לראליטי "הישרדות", לתוכנית הסאטירה, "ארץ נהדרת" ולשעשועון "המרדף", רק בערוץ 14 המשיכו בתוכנית "הפטריוטים" להתייחס למחיר הנורא.
מציאות שלא הייתה יכולה להתקיים לפני חודשים אחדים בלבד, מציאות בלתי אפשרית בה מתפרסמים שמות חמישה חללים חטופים וחיילים ותוכניות הבידור נמשכות כסדרן, מציאות שבה אמות הסיפים זעו כשנבחר ציבור, ראש הממשלה למשל, העז להוציא בדל חיוך בזווית פיו, בשרו נסרק במסרקות של ברזל והאש במוקד בכיכר העיר הובערה, סוערת וזועמת במיוחד, לקראת העלאתו.
כבר תקופה ארוכה שאני אחוז חרדה מנרמול המוות, מנרמול הנופלים-החטופים, מנרמול החורבן. חרד שמא ליבנו הפך לגס במגש הזהב הלאומי, ליבנו קהה במחיר שאין לו מחיר, נרמול המוות.
התמשכות המלחמה בשבע החזיתות, טפטופי המוות, מחיר המלחמה הנוראה, שגרת המוות, ככל הנראה שוחקת את עוצמת הצער והיגון, את קדושת המתים, את פולחן המוות, את עוצמת הזיכרון וההזדהות, את הסולידריות של החברה הישראלית, נרמול שגרת הנופלים.
אריות האומה, מחד-גיסא, במותם ציוו לנו חיים, בנפילתם ביקשו להנחיל חיי שגרה, מאידך-גיסא, ראויים לכבוד, לזיכרון, להנצחה הראויה, מעבר לשעת ההלוויה, מעבר למשפחה במעגליה השונים. עם שלם, אומה מיוחדת כעם הנצח אסור לה להתרגל למות חיילים, אסור לה להתרגל לחילוץ חטופים, אסור לה, ביום בו נפלו חמישה בני אדם להתרגל לשכחה המהירה ולשיבה לשגרה המהירה.
תנו לנו רק ערב אחד בו מתינו מונחים לפנינו וטרם הובאו למנוחת עולמים, תנו לנו להתאבל בכבוד על הנופלים, תנו לנו שגרה של כאב וזיכרון, תנו לנו לעטוף את המשפחות, תנו לנו זמן לבכות על מי שהיו ועתה הם ערוגה פורחת, תנו לנו לעצב את יגוננו בלי ריאליטי, בלי שעשועונים, בלי סאטירה מוטה. זה המעט שאנו יכולים לעשות למען גיבורי האומה שנתנו את כל אשר יכלו לתת.