רצונו של נדב איל להגן על הרמטכ"ל הרצי הלוי (ועל שר הביטחון הקודם יואב גלנט) בכל מחיר ולהאשים רק את נתניהו בכל המחדלים הצבאיים, מביא אותו להוליך שולל את הציבור. הרמטכ"ל הוא זה שהציג בפני קבינט המלחמה, בהיוועצות עם שר הביטחון גלנט, את תוכנית המלחמה המבוססת על אסטרטגיה של "כניסה ויציאה" - תוכנית הרת אסון שגרמה לצה"ל להילחם שוב ושוב במקומות שכבש בעבר וזאת במחיר דמים כבד לכוחותינו, ובחלוף 15 חודש, הביאה את ישראל לפתחו של כישלון אסטרטגי חסר תקדים. רה"מ וקבינט המלחמה אישרו את התוכנית הזו, ולכן גם הוא נושא באחריות לכישלון. הרצי הלוי ויואב גלנט גם התנגדו בתוקף לכך שישראל תשתלט על הסיוע ההומניטרי ותפקח על חלוקת הלחם והמים לאוכלוסייה האזרחית. כל התוכניות האחרות שגלנט והלוי קידמו להחלפת השלטון האזרחי של חמאס, נכשלו כישלון חרוץ. אגב, אחת התוכניות הפנטזיונריות של גלנט והלוי להחלפת שלטון חמאס ברצועה - פיילוט "עזה צפון" שנכשל כמובן - הודלפה על-ידי גלנט לנדב איל. ההתנגדות של הלוי וגלנט לכך שצה"ל יבסס שליטה ביטחונית ממושכת בשטחים שכבש ושכוחות ישראלים יפקחו על חלוקת הלחם והמים לתושבים, גרמה לכך שהצבא נכשל במיטוט השלטון האזרחי של חמאס, ועקב כך גם נכשל במשימה של חיסול הכוח הצבאי של חמאס. הלוי וגלנט המשיכו להתנגד להקמת מנגנון פיקוח ישראלי על חלוקת הסיוע, גם כשהמציאות בשטח הבהירה שהתנגדותם זו רק מחזקת את הכוח השלטוני והצבאי של חמאס. בזכות השליטה במזון ובמים חמאס הצליח לשמר את השליטה האזרחית בעזתים, ואף השתמש בכספים שהרוויח מהמיסים הכבדים שגבה מהסוחרים העזתים על מכירת הסיוע, כדי לגייס לוחמים חדשים לשורותיו. הטענה המובלעת של נדב איל שחזרת רש"פ לרצועה בכלל הייתה אופציה ריאלית באיזשהו שלב של המלחמה היא מופרכת מעיקרה. בשום שלב של המלחמה לא ניתן היה להכניס שום גורם שלטוני חיצוני או פנימי, לפני שצה"ל מבסס שליטה ביטחונית ברצועה ומשתלט על חלוקת הלחם והמים. הלוי וגלנט שהתנגדו לביסוס שליטה ביטחונית ממושכת בשטחים שצה"ל השתלט עליהם, ושמנעו פיקוח צה"לי על חלוקת הסיוע לעזתים, הם אלו שסיכלו כל אפשרות להכנסת הרש"פ לרצועה. יתרה מכך, הרמטכ"ל לא הציג בפני הדרג המדיני שום אלטרנטיבה לתוכנית המלחמה - וזאת בניגוד להמלצת דוח וינוגרד. וכאשר גורם ביטחוני בכיר מאוד הציג תוכנית מלחמה אחרת בקבינט המלחמה, הרמטכ"ל ושר הביטחון הקודם התנגדו לה בכל תוקף ודבקו בעיקשות בתוכנית הכושלת שגיבשו והתוצאה של כך היא בכייה לדורות. למרות אחריותו של נתניהו לכישלון האסטרטגי במלחמה (שמצטרפת לאחריותו למגה-מחדל של 7 באוקטובר, שרק בגינה הוא היה צריך להתפטר או לבקש חזרה את אמון העם כבר ממזמן), הניסיון של נדב איל לנקות את הרמטכ"ל, ובעקיפין גם את גלנט, מאחריותם הישירה ומרכזית לכך הוא מופרכת וחסרת כל יסוד.