כל מי ששירת בצה"ל בשנים האחרונות וצופה היום במבצעי הצבא ברצועת עזה לא יכול שלא לשאול את עצמו: מה קרה לצה"ל, הצבא המוסרי שלנו? הצבא שתמיד הקפיד לשמור על ערכים ברורים, שלא פגע במקומות קדושים כמו מסגדים, בתי ספר או בתי חולים. האם זה אותו צבא שהורס כיום שכונות שלמות? האם זה אותו צבא שההרס וההשמדה מעולם לא היו חלק מהנרטיב שלו?
אני עדיין זוכר את אותו יום בו במשך שעות ארוכות פלוגה שלמה של לוחמים עמדו חסרי אונים מסביב למסגד בלב ח'אן יונס. מאחר שבתוך המסגד התבצר פרחח צעיר שגנב נשק מאחד החיילים. למרות המתח והלחץ, לא העזנו להיכנס פנימה, כי צה"ל לא נכנס למקומות תפילה. היה ברור לכולנו שזהו גבול שאסור לעבור - ערך שעמד מעל לשיקולי הטקטיקה הצבאית.
אבל היום, נראה שגבולות המוסר שהגדירו את צה"ל פעם, היטשטשו. הפצצות מסיביות על שכונות, פגיעה במבנים אזרחיים והרס מסיבי של מטרות שבעבר היו "מחוץ לתחום" - כל אלו הפכו לחלק מהלקסיקון המבצעי החדש.
ישראל, שבמשך שנים רבות נחשבה לאי של שונות במזרח התיכון - מדינה שהתנהלותה, מוסריותה וערכיה נבדלו באופן מובהק מאלו של שכנותיה, השתנתה. זה נכון שבמשך שנים ישראל נאלצה להתמודד עם האשמות והשמצות מצד העולם, אשר תודלקו בנרטיב ה"קורבן הערבי", אך כולם ידעו את האמת הנובעת מהעובדה שישראל תמיד שאפה להציג את עצמה כ"אור לגויים". החברה הישראלית, על מנהיגיה וכוחות הביטחון שלה, הייתה גאה באתוס מוסרי שהכתיב הגנה על אזרחיה תוך הימנעות מהתנהגות שנתפשה כברברית - פגיעה מכוונת באזרחים, ביזה, או מעשי זוועה אחרים שהתרחשו לעיתים קרובות בעולם הערבי שמסביב.
עם זאת, התפיסה הזו ספגה זעזוע עמוק בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023. הטבח האכזרי וחסר הרחמים שביצעו מחבלי החמאס ואזרחים עזתיים שפלשו בעקבותיהם. החזיר בבת אחת את הזיכרון הקולקטיבי של השואה לתודעה הישראלית. כל ילד בישראל חי כניצול שואה וזה לא משנה אם בפועל הוא בן למשפחה של ניצולים. השואה נוגעת ישירות בכל משפחה בישראל, וכך גם בקרב הדורות הצעירים, שגדלו בצל הזיכרון ההיסטורי הזה והתחושה הקיומית שהוא מייצר.
ועל כן, התגובה הישראלית שהחלה ב-8 באוקטובר הייתה תגובה הישרדותית במהותה - תגובה שנבעה מתחושה עמוקה של "לא עוד". תחושה זו, שהייתה מושרשת בלקחי השואה, הובילה להחלטה קולקטיבית שהמדינה לא תסבול עוד מצבים שבהם אזרחיה נתונים להשפלה, זוועות ופחד קיומי.
אלא שהפעם, בניגוד לעבר, התגובה למתקפה האכזרית של החמאס, החזירה את ישראל עשרות שנים אחורה אל מחנות ההשמדה, אל הילדים המסתתרים בעליית הגג, אל המשרפות. השואה חזרה ועל כן ישראל אימצה גישה נוקשה יותר, המשקפת את המציאות שהיא חווה מסביב. יצר ההישרדות הביא אותנו להיות דומים למה שחווינו בדורות האחרונים מסביב - להיות חברים בשכונה. אם במשך עשורים ישראל נמנעה מלפגוע באתרים קדושים, בתי חולים או מוסדות חינוך, הרי שאירועי אוקטובר שינו את כללי המשחק. התובנה שעמדה מאחורי שינוי זה הייתה פשוטה: אם חמאס משתמש במתקנים אזרחיים, כמו בתי חולים ומסגדים, למטרות צבאיות - ישראל לא תירתע מפגיעה בהם כחלק מהלחימה".
אנחנו עכשיו פועלים על-פי כללי השכונה.
האתוס של "אור לגויים" הוחלף, במידה רבה, בתחושת "התקבלות לשכונה". המושגים של חמלה, מעצורים ומוסר מערבי פינו את מקומם לעקרונות הישרדותיים של "עין תחת עין". ישראל החלה לפעול על-פי חוקי המשחק שמכתיבים שכניה: פעולה ללא מעצורים, חוסר רחמים ונחישות בלתי מתפשרת. שינוי זה משקף תהליך של "למידה" מהשכנים הערבים - לא כחיקוי, אלא כהכרה במציאות שבה ישראל נאלצת לפעול באותם כלים שהיא נלחמת נגדם