היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על עוד שיר שמצאתי בכתב-היד שקיבלתי מדוד טובי שנים אחדות לפני מותו, ובו תיאר את הבדידות האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לפני כארבעים שנה קיבלתי מעופר גרינשטיין צרור דפים מודפסים באנגלית ובהם שיריו של דוד טוֹבִי (2009-1936). מאוחר יותר פגשתי אותו בביתו בקרית-חיים מערבית. הופתעתי מאוד מן העושר הלשוני והתרבותי של המשורר שמעולם לא פרסם את שיריו, והתייעצתי בשמעון זנדבנק ובאריה זקס, שהתרשמו מן השירים אבל חשבו שהם חורגים מן הקונטקסט של שירת המאה-העשרים. למרות זאת תרגמתי שירים אחדים ושלחתי אותם למנויי 'פיוט'. מאוחר יותר פגש דוד את נתן זך, ולאחר ששתו יחד בבר חיפאי זך תרגם שלושה-עשר מהם ופרסם אותם בחוברת 'הנה', בעריכתו. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר ובו חמישים תרגומים לשיריו של טובי, ולהפתעתי מצאתי בו גם את אחד השירים הנפלאים של טובי, אותו תרגמתי, 'עונה של תוגה מתחילה', אותו העתיק המתרגם, ששינה שתים-שלוש מלים בתרגומי. דוד טוֹבִי / עונה של תוגה מתחילה מאנגלית: דרור גרין עוֹנָה שֶׁל תּוּגָה מַתְחִילָה. הָאֲוִיר רָווּי בִּצְלִילֵי הַדְּמָמָה הַקְּדוֹשָׁה. פַּעֲמוֹנֵי הַסְּתָו הוֹתִירוּ אוֹתָנוּ עֵירֻמִּים בְּכֻרְסְאוֹת עֵץ מְלַבִּים אֶת גַּחֲלֵי הַחֹרֶף. לְפֶתַע נִפְרָד הַלֵּב מִפְּעִימָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה. תַּצְלוּמִים צְהֻבִּים שֶׁמֻּסְגְּרוּ פַּעַם בְּאַהֲבָה מְאַבְּדִים אֶת נִיחוֹחָם הַנָּדִיר. אַרְנֶבֶת בִּמְרוּצָתָהּ מוֹתִירָה בְּעִקְבוֹתֶיהָ זִכְרוֹנוֹת מְעֻרְפָּלִים. זְרוֹעַ חֲשׂוּפָה מֵחַיִּים נֶאֱחֶזֶת מִתַּחַת לְשָּׁמַיִם סְגֻלִּים בִּצְרוֹר פִּרְחֵי אַרְגָּמָן נִפְלָאִים. כְּפֶלֶא שׁוֹעֶטֶת סוּפַת-רְעָמִים בִּשְׂדוֹת הַמִּרְעֶה. הַטֶּבַע עוֹמֵד מֻכֶּה תִּמָּהוֹן מוּל הַשָּׁאוֹן הַפָּעוּט הַזֶּה. דוד טובי נולד בקהיר. שפת אמו הייתה לאדינו, עם חבריו דיבר ערבית ובבית-הספר דיבר צרפתית. בגיל חמש-עשרה היגר לבדו לישראל, אך מעולם לא למד עברית. כשעבד כמלח בצי הסוחר למד אנגלית באמצעות דיבור וקריאה, והחל לקרוא את השירה והספרות הקלאסית וכתבים פילוסופיים ששבו את לבו. הוא אהב במיוחד את המשורר היווני קוואפיס שחי וכתב במצרים. את השיר 'כלא' קיבלתי מדוד שנים אחדות מאוחר יותר, בצרור שירים שמסר לי כשנפגשנו בביתו בקרית-חיים מערבית. הוא היה איש גדול ומוצק, שיכול היה לשתות בקבוק וודקה לפני ארוחת הבוקר. הפער הגדול שבין שירתו העמוקה והעשירה, באנגלית, לבין שירת המאה-העשרים והשירה העברית ולבין הסובבים אותו שלא תמיד הבינו את הרבדים המורכבים של אישיותו, הפכו אותו לאדם בודד ועצוב, המנותק מסביבתו. נדמה לי שהשיר הזה מבטא את הבדידות העירונית של מי שחייו הפנימיים היו חסרי גבולות. השיר נפתח בתיאור המצוקה של מי שאינו מתאים לסביבתו: "פִּתְאוֹם הָעִיר עַצְמָהּ הוֹפֶכֶת לְכֶלֶא. אֵין עוֹד לְאָן לִבְרֹחַ". טובי מתאר כאן את אובדן הצורך האנושי הבסיסי ביותר, הצורך בתחושה של מקום בטוח, שמתבטאת בדרך-כלל בבית שבו האדם גר ובאנשים הקרובים אליו: "וְהַפָּנִים הָאֲהוּבוֹת מִתְגַּלּוֹת כְּמוֹ סוֹרָג בַּרְזֶל שֶׁל כְּלוּב". מה שיוצר את תחושת הביטחון והאמון בין אנשים קרובים הוא היכולת ליצור שפה משותפת, אבל תחושה זו מתערערת כשהסביבה הקרובה אינה מבינה אותנו: "מָה קָרָה לַמִּלִּים שֶׁעִצְּבוּ אֶת סֵדֶר-הַיּוֹם שֶׁלָּנוּ". כשהמלים מאבדות את המובן המשותף, או כשהזיכרון הולך ומיטשטש, נוצרת בנו חרדה גדולה: "בְּקָרוֹב נִשְׁכַּח אֶת צֶבַע הַשַּׁלְוָה, אֶת גּוֹנוֹ שֶׁל הַשַּׁלְדָּג". ובכל זאת נותרת תקווה סמויה, שבמקום כלשהו נותר סוד גדול שממתין לנו: "אֵי שָׁם, חָבוּי מִן הָעִוָּרוֹן, וַדַּאי קַיָּם מַטְמוֹן שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לָנוּ". . היכרתי רבים מן המשוררים העבריים של המחצית השנייה של המאה-העשרים ורק מעטים מהם, כמו חדוה הרכבי ויונה וולך, היו משוררים במשרה מלאה, שדיברו שירה. דוד טובי היה אחד מהם, וחסרונו מורגש. Suddenly the city itself becomes a jail. Nowhere else to run. And the beloved face looms like the iron bar of a cage. What happened to the words that shaped our daily ritual; Soon we'll forget the halcyon colour, the hue of a kingfisher. Surely somewhere hidden from blindness there is a cache unknown to us. February 1991 David Tovy כשדוד כתב את השיר הזה הוא היה בן חמישים-וחמש. כשפגשתי אותו יותר מעשר שנים מאוחר יותר בביתו שבקרית-חיים המערבית הייתי כבן חמישים, אב לשני ילדים קטנים, ולמרות שבדידות לא הייתה זרה לי הוכיתי בתדהמה מול הבדידות הקיומית, המהותית, של האיש הגדול שפגשתי, שנאחז במHלים בשפות זרות כמו טובע שנאחז בכפיס עץ. רק עכשיו, כשאני בן שבעים, אני מבין את השיר הזה, ואת משמעותה של הבדידות.