אקדים ואומר שעם קרובי החטופים אינני מתווכח. הם עוברים מסע ייסורים ארוך וקשה, עמדתם היא לגיטימית לא חשוב מהי, חשוב לתת לעמדתם ביטוי נרחב, להתחשב בכאב העמוק שלהם ובהרגשת האכזבה של רבים מהם מיחס המדינה אליהם. במקביל אנו חייבים להקשיב גם למדינה, אנו חייבים להקשיב למדינה, כפי שהיא נשמעת מפי המנהיגים ובראשם ראש הממשלה. שואלים אותי, אם בן או בת שלך היו בשבי החמאס האם היית גם אז מקשיב לראש הממשלה? ואני משיב לא! לא בא' רבתי, ומדוע הייתי כך מתנהג? כי עם כל הכאב וכל הסולידריות עם כאב המשפחות, ככל שאנו מתרחקים ממוקד הכאב, מנעד השיקולים מתרחב, ואז נלקחים בחשבון גם נושאים שאינם בליבת הכאב של החטופים והמשפחות. דוגמה מובהקת לכך היא התנגדות של חלק מקרובי החטופים לעסקה, בשל שחרור חלקי, כי קרוביהם לא כלולים בה כי בעסקה עם שחרור חלקי, רק מקצת ליבת הכאב מקבלת מזור לפצעיה, אותו חלק מתכנס בתוך עצמו ובשמחה על שחרור מקורבו, ופחות יעמוד על במות ויאמר או כולם או אף אחד. בפועל מתהפכים היוצרות, ראש הממשלה שנתפס כמתנגד, מצדד בהסכם, וחלק מקרובי החטופים שאינם משוחררים מתנגדים. הלל הזקן אמר אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, את קרובי החטופים איננו דנים כי איננו במקומם, לעומת זאת את ראש הממשלה אנו חייבים לדון, על-אף שלא הגענו למקומו, כי הוא איש ציבור מאוד דומיננטי ובעל השפעה ועל פיו יישק דבר. אך השאלה הנותרת היא האם יש לנו את כל המידע והנתונים על-מנת לשפוט אותו, והתשובה היא ודאי שלא. אין לנו כל המידע על-מנת לשפוט אותו, יש לנו חלק קטן מהמידע, וגם מה שאנו יודעים, חלקו או אף עיקרו הוא שגוי, מוטה ומטעה. חוסר האיזון בין הקשבה ברוב קשב לדברי הקרובים לבין עמדת השלטון הוא ברור והוא חלק הכרחי בחיינו המשותפים על חלקת אדמתנו, ומה שאסור לנו לסבול בימים קשים אלה, זה את הארס. ארס המופנה מהימין הקצוני אל הקרובים, והארס המופנה אל הממשלה והעומד בראשה, על-ידי שורה ארוכה של עיתונאים, וציבור נרחב החולק פוליטית על ראש הממשלה בלי כל קשר לעניין החטופים. מי שמדרדר את הדילמה הציבורית לחצר האחורית של הפוליטיקה, זה כל אחד מאיתנו. השמאל המרכזי והקיצוני תמיד ימצא סיבות לנגח את ראש הממשלה, הימין יקבל את שיקול הדעת של ראש הממשלה, והימין הקיצוני יהיה נגד. על כולנו להיות ענייניים, להכיר בדילמות הקשות שעומדות בפני השלטון, בהתחבטויות הנפש, בחובה לעשות "סלקציה" בין החטופים, כי האלטרנטיבות הן כניעה צבאית תוך הפקרה חוזרת של יישובי הדרום, או הימנעות מכל שחרור. במקום לכבד איש את רעהו, במקום לכבד את שיקול הדעת של הזולת, אפילו אם איננו מסכימים עם עמדתו, אנו מתנגחים איש בחברו כאילו ה 7.10.23 לא היה, כאילו לא למדנו ממנו דבר, ואת זאת עלינו לשנות.