בערב שבת קודש פרשת וארא כ"ד טבת, אנו מציינים 212 שנה לפטירתו של אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא והשולחן-ערוך (ה'תקע"ג - ה'תשפ"ה). אדמו"ר הזקן עצמו כותב בספר התניא על יום פטירת צדיק, שבכל שנה ביום זה מתעלים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" והדבר אף "מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה". כלומר, מדי שנה ביום זה מאיר אור תורתו ועבודתו של הצדיק, וזו הזדמנות נפלאה להתחבר לצדיק ולתורתו ולקבל שפע מאורו הגדול בגשמיות וברוחניות. כדי להתחבר אל הצדיק, יש לנסות ולהתבונן ביום זה, מהו עיקרה ומהותה של תורת חב"ד שהנחיל לעם ישראל, מה היא הנקודה הפנימית של כל תורתו העשירה והעמוקה מיני ים. לכאורה, המדובר בתורת "חב"ד" - "חכמה בינה ודעת", תורה המיוסדת כולה על העמקה ומחשבה והתבוננות בגדולת ה' ובעולמות ועניינים רוחניים נעלים ביותר. וכך גם בהשקפה ראשונה נראה שספרו הראשון והחשוב ביותר - ספר התניא, עוסק כולו בהבנת כוחות הנפש ותפקידה של הנפש האלוקית לזכך את הגוף והנפש-הבהמית ואת גשמיות העולם הזה. אך לתורה עצומה ומופלאה זאת יש "לב", נקודה פנימית אחת, שסביבה עומד כל הבניין הגדול של משנת החסידות: בין ג"ן (53) פרקי התניא, ישנו פרק ל"ב, שכפי שמדגיש הרבי, אין זה רק מספרו הסידורי של הפרק, אלא אדמו"ר הזקן קבע אותו בפרק זה כדי לרמוז שזהו ה"לב" של התניא. בפרק זה מדגיש אדמו"ר הזקן את חשיבותה של מצות אהבת ישראל, שכפי שאמר הלל הזקן, כל התורה כולה היא רק "פירוש" למצווה זו של אהבת ישראל לכל יהודי, גם ובמיוחד ליהודי כזה שלא-קל לאהבו. משמעות הדבר, שכביכול כל העושר הרוחני הנשגב שמנחילה תורת החסידות ליהודי, "הגבהת הצורה על החומר" שזוכים לה על-ידי התבוננות בגדולת ה', אהבת ה' ויראתו - כל זה רק סוג של "אמצעי" לבוא לעיקר - אהבת ישראל אמיתית לכל יהודי. הרבי סיפר פעמים רבות על אדמו"ר הזקן, שפעם בעיצומו של יום הכיפורים, באמצע התפילה, כאשר מאות חסידים עומדים סביבו ומתפללים ברגש רב, פשט אדמו"ר הזקן את הטלית, יצא מבית הכנסת, נטל גרזן וחטב עצים, הדליק בהם אש ובישל מרק, ואז הלך לבית יולדת ענייה כדי לתת לה לאכול... לכאורה, הרי תפילתו של צדיק היא דבר נעלה ונשגב שפועל ישועות עבור כל עם ישראל, קל וחומר ביום הכיפורים; מדוע לא ביקש אדמו"ר הזקן מאדם אחר לעשות זאת עבור אותה יולדת ענייה, והוא ימשיך בתפילתו ובעבודתו הקדושה? אלא זה בדיוק מה שרצה להראות לחסידיו - כל עבודת ה', כל התורה והתפילה והדרגות הרוחניות הגבוהות, הן כולן רק האמצעי; המטרה של הכל היא - לעזור ליהודי בפועל ממש, בגשם וברוח. כך גם ענה אדמו"ר הזקן לחסיד עשיר שהתלונן על כך שהוא מקיים מצוות צדקה לרוב, ומארח עניים רבים בבית הארחה גדול, אך הדבר גורם לו לגאווה, ושמא הוא מקיים את המצווה רק כדי להתייהר ואינו מקיים לשם צדקה "באמת"... ענה לו אדמו"ר הזקן "כן באמת, לא באמת.. - העיקר שהעני נהיה שבע באמת!" בימינו ברוך השם ישנה התעוררות גדולה בציבורים גדולים ללימוד התניא, סוג של 'טרנד'.. רבים רואים בתניא ספר שמסייע לצמיחה אישית, איזון נפשי, העצמה והתגברות על חולשות וחסרונות ועוד. חשוב לזכור שהכל טוב ויפה, אבל עיקרו של ספר התניא הוא דווקא לא לחשוב על עצמך... אלא לעזוב הכל כדי לעשות טובה בפועל ליהודי אחר. ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן נתחבר ל"תורתו ולעבודתו אשר עבד בה", נפיץ את תורתו והוראותיו, ונזכה לקיום ההבטחה "אימתי קאתי מר [=מתי יבוא משיח]? - לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" שנראה את כל החטופים שבים לביתם בשלום, ושחיילי צה"ל יזכו להצלחה ניסית למעלה מדרך הטבע ולניצחון בכל החזיתות בגאולה האמיתית והשלימה, על-ידי משיח צדקנו ושמחת עולם על ראשינו.