בסיכום זמני בלבד אפשר לומר שעסקת החטופות והחטופים הנוכחית מדגימה את העיקרון שבשפה העממית נקרא "יפה שעה אחת קודם". הכוונה פשוטה - מוטב לקבל החלטות בזמן ולא כשמאוחר מדי. אכן תמיד יש סיכון שההחלטה או המסקנה בתחילת הדרך אינה בשלה, אך לא אחת אנחנו מסתכלים לאחור ומהרהרים במסלול שעברנו ומגיעים להבנה שאילו היינו עושים משהו אחר, התוצאה הייתה טובה יותר.
ישראל נרדמה בשמירה וכוחות החמאס עשו בגבול ומעבר לו כבשלהם, טבח נורא בשטח ריבוני ישראלי. תמונה מחרידה, עצב מהול בזעם ותחושת שואה שחוזרת ומכה בנו בעוצמה. זעם ציבורי שמתגבר ככל שקולות של אזרחים ואזרחיות שהמוות מתקרב אליהם נשמעים ברשתות החברתיות ואפילו ברשתות הטלוויזיה והרדיו. זעם ותדהמה וכחלוף שעות מתגלות תמונות נוראיות שלא ניתן לתארן במילים שהורגלנו אליהן.
בעוד הממשלה והעומד בראשה ממלמלים אמירות, הקול הרשמי של מדינת ישראל הוא של דובר צה"ל, שהתעשת במהירות ראויה לציון ובמבט רשמי הוא מתאר את המצב, כאילו הוכשר למשימה הזאת שנים אינספור. הוא הופך מרגע לרגע לכמעין גורם מאזן למידע השוטף מהאזרחים בשטח ואפילו מאלופים בדימוס שירדו עם נשק אישי לעזור. אלו שעות קשות שבהן הרמטכ"ל מבין שהדובר נותן לו כמה שעות חסד להתארגן ולהביא את השקט לאזור. נזכיר שלצד החמאס, החיזבאללה יורה טילים לצפון הארץ ומצליח בזמן קצר לגרום לצבא להורות על פינוי מהיר של ישובים. אליהם מצטרפים איומים כאלה ואחרים גם מעוד גרורותיה של אירן.
בצבא מנסים לעכל את הבשורות הקשות, קצינים וחיילים רבים נהרגו בקרבות והבעיה שמכבידה יותר מכל היא מספר דמיוני של אזרחיות ואזרחים וחיילים שנחטפו תוך כדי המתקפה והעמידו בפני מקבלי ההחלטות דילמה חדשה וכואבת. החמאס לא רק תקף, אנס ורצח, הוא חטף וכעת יש לו קלף מנצח שיחייב את ישראל לקחת אותו בחשבון. במילים אחרות, החמאס הפתיע את כוחות הביטחון ודאג לקלף מיקוח נוסף, בני אדם חיים שמצויים בידיו לצורך שחרור חבריהם מהכלא הישראלי. הסוגיה הזאת מוכרת היטב מאינספור פיגועי מיקוח שהסתיימו בהסתערות של כוחות צה"ל, במקרים רבים עם הרוגים ופצועים. ישראל תמיד התנגדה לעסקות מהירות והעדיפה למשוך את הזמן כדי להתארגן לשחרור בכוח כמו למשל באנטבה.
אירועי שבעה באוקטובר העמידו את מפקדי צה"ל ואת ראש הממשלה בדילמה עמוקה. השקט המדומיין כיבה את מסכי הרדאר, את הראייה והניתוח האנושי. מרגע זה קצינים ופוליטיקאים שחייבים לקחת אוויר ולבחון חלופות פועלים אך ורק על-פי אינטואיציה, לא מסוגלים לחפש פתרונות יצירתיים למצב המורכב, כשהתחושה היא שחייבים להגיב בחומרה יתרה, בלי לומר את המילים במפורש, "למחוק את עזה", אבל בכל זאת הם מבינים שדעת הקהל הישראלית לא תקבל בהבנה את המתקפה המסיבית הצפויה בלי שחרור מוקדם של כל החטופות והחטופים. לפתע לצבא החזק והעוצמתי אין תוכנית למיגור הטרור בדרך שלא תסכן גם את אלה שבשבי החמאס.
בשלב הזה נקלעת המערכת הפוליטית והצבאית למלכוד. בצבא מבינים שהמחיר יהיה כבד מנשוא ובקואליציה המקיפה את נתניהו נמצא הזרם המשיחי שחולם לשוב לעזה אחרי הגירוש ב-2005. הם דוחקים בממשלה ואז נזרקות אל חלל האוויר שתי המילים "ניצחון מוחלט", שהמשמעות שלהן היא כיבוש הרצועה, השמדת החמאס ואחר כך השבת החטופים. איך התפישה הזאת מקבלת תיקוף הגיוני? זוהי תפישה שהייתה נוכחת בישראל במשך שנים
- שבני ערובה ניתן לשחרר רק בכוח. בכל מקרה בהיעדר נכונות לפעול אחרת לשחרור החטופים, למשל בעזרת הסדר מדיני כזה או אחר, ההכרעה היא שהצבא יפלוש לעזה, יכבוש אותה ויגרום כך לשחרור החטופים.
בכל מקרה ישראל נכנסה למהלך שבשורה התחתונה, מטרתו, חיסול החמאס בדרום והחיזבאללה בצפון וכך גם לגבי הפרוקסיז של אירן. זו מלחמה בלי נקודות יציאה מדיניות. ישראל מעורבת בכשבע חזיתות וכעת לאחר הרס רב ומספר רב מאוד של נפגעים בעיקר בעזה. החמאס והחיזבאללה הוחלשו אבל הם כעת במגמת התאוששות. וכעת עם כניסת הפסקת האש בעזה, נייחל שכל החטופות והחטופים יחזרו הביתה ושיחל בהקדם הסדר מדיני אזורי.
כעת כשאנחנו נמצאים במלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל נשאלת השאלה, מה יצא לנו מהמדיניות הממשלתית הנוכחית. הבעיה המרכזית שישראל חשפה את הבטן הרכה שלה, חוסר היכולת להגן על אזרחיה. כל המערכות הטכנולוגיות עובדות, אך מספקות הגנה חלקית. מערכת הביטחון עדיין לוקה בחטא היוהרה ובחוסר היכולת לבחון נתונים בלי להיות בעיוורון הקונספציה. צה"ל איבד מאות חיילים וקצינים במערכה הזאת ובמקרים לא מעטים בגלל זיהוי שגוי או כניסה לא מאובטחת לאזורי כיבוש.
ישראל הולכת ומאבדת את מעמדה הבינלאומי ובשל כך גם נפגעת כלכלית. ממשלת ישראל מסרבת לפי שעה להקים ועדה ממלכתית לחקירת האירועים. בצד החיובי, צה"ל הדגים יכולות בהתקפות בתימן, אירן, סוריה ועירק ובפעולות חיסול ממוקד של מנהיגים. אלה גם אלה היו מבצעים מורכבים ומסוכנים שהוכיחו לארגוני הטרור ולאירן שישראל לא נרתעת, אבל בשורה התחתונה ישראל הוכיחה שוב שההישגים הם טקטיים ולא אסטרטגיים ובעצם אין לממשלה תוכנית אסטרטגית עד היום. הכוונה לתוכנית שתתרגם את התהליך הצבאי להסדר מדיני אזורי.
ואם נשאל את השאלה האם ניתן לפעול אחרת, אומר בפירוש כן. במקרה כזה על המדינה לפעול הפוך. ראשית פעילות מדינית להחזרת החטופים ואז בהתאמה לפעול בידיים משוחררות ללחוץ על שכנינו להגיע להסדר מדיני בן קיימא.