בריחוק, ללא כל הכרות אישית עם מי מן החטופים/ת או בני משפחותיהם, אף אני משגר למשוחררים חיבוק חם. בריחוק, כאמור, ללא נוכחות במעמדי החגיגות לרגל השיבה הביתה. אנו רואים את מעמדי השמחה, ההתרגשויות, את החיבוקים, את הבעות המשאלה למען שחרור של מי שעוד נותרו בשבי החמאס, אך פנינו עתה אל היום שאחרי: ראוי היה ליצור מעין חיץ אמין בין המשוחררים לבין בני ישראל שהגיעו לברך ולשמוח, ואף לומר בגאווה: לחצתי את ידי המשוחררות, אפילו הזדהיתי בפניהן - ואז, אולי יתעוררו להם מי שיאמרו, בהיסוס קל: "רגע, לא הגזמנו?".
לא, לא הגזמנו, כי גיבורות העם איחדו לאחר שחרורן את העם כולו, שיתפו את כולנו באווירת חג, גם אם ללא שבתון. אולם, בעוד אנו חונקים באהבה את המשוחררות, אפשר שמשתררת לה גם רתיעה מן המראות, מן הקולות ואף מן השידורים הישירים, המפוטפטים. קטונתי, כמובן, מכל רצון להשבית שמחות - אכן הפעם מוצדקות מאין כמותן - אך, האם אכן, לא הגזמנו?
אבל המשוחררות שיתפו פעולה עם תחושת הסקרנות הטמונה בסקרנים, בידידים ובעיקר בקרובי משפחה שאף הם חוו יותר משנה אפופת דאגה לגורל יקיריהם. המשוחררות ביקשו לשתף את הציבור הן בשמחת החרות, והן באפשרות לספר בפומבי מקצת הסבל, העינויים ומה לא, שחוו בשבי.
לו בידי סמכות כלשהי, הייתי מפציר בגיבורות השמחה ובבני משפחותיהם להתרחק מן המצלמות ולשקוע ככל הניתן במנוחה ורגיעה. הרי לפניהן עוד חודשים של התאוששות. אולי גם תוך העלאת הזיכרון הטרי מן היום-יום האכזרי מן הסתם שעברו בשבי. השורות האלה, כך נראה, רחוקות מכל חיי המעשה. הרי מי אינו זוכר את הרבים שהתגודדו על סף המספרה בתל אביב בעת שטיפחו שם את שיער ראשה של שרה? אוי, איזו השוואה נואלת! וזאת, לעומת הסקרנות הממריצה והמריצה רבים להיות נוכחים, ולו לדקות ספורות בהן איפשרו מבט ישיר אל המשוחררות.
וכן, לוותר על שעות אין קץ של צפייה מול המרקעים, בסלון. לפיכך, מונחת כאן הצעה, וספק אם תמומש: הבה נניח לגיבורות הימים האלה. בואו נאפשר להן להתאושש - וההתאוששות תארך עוד ימים רבים. אולי אפשר להסתפק בעוד מפגש פתוח עם אמצעי התקשורת שיגלו גם הם איפוק, וכך יאפשרו לגיבורות "שלנו" עוד "תקופת שבי", הפעם בחיק המשפחות. זה יהיה מעין עוד עינוי, אך נעים, מחבק, ועם טעימות מתבשילים מוכרים. וכל אלה תוך נוכחות במולדת, ובעיקר: בבית.