עכשיו באים? פתאום שומעים קינות על ההסכם הנורא. הפרשנים הידועים שדחפו להסכם בכל מחיר עכשיו מנתחים את חומרת התנאים. שמענו אתכם די. אינכם יודעים יותר מאחרים, ולא מן הנמנע שאתם עדיין אוחזים בקונספציה הישנה, למרות מה שחווינו.
טרם חתימת ההסכם, התקשורת ברובה הגדול העלימה כמעט לגמרי כל דיון רציני באשר למחירים הכבדים מנשוא של ההסכם. ראינו בעיקר כותרות פורנוגרפיות העוסקות ברגש ולא בניהול סיכונים של מדינה או דיון על עתידה לאור ההסכם.
לרגע מסוים חווינו מחדש את אורגיית הטמטום של הסכמי אוסלו וה"הינתקות". גם אז העלימו כל דיון רציני באשר לעוללות הסכמי הדמים. הצמידו לפיותינו סרט דביק לבל נדבר נגד. כל מה שהזהרנו מפניו אירע! ויותר מזה. בתקשורת הוקעו מתנגדי ההסכמים כמחרחרי מלחמה, כ"קיצוניים" וכ"משיחיים". ביחס להסכם הנוכחי, מי שהתנגד לשחרור החטופים שלא במסגרת חילופים (ילדים תמורת רוצחים), סומן כחסר לב המעדיף את מותם על פני כניעה לדרישות החוטפים.
יש לומר: שורש הכישלון וההתנהלות של ישראל בעשרות השנים האחרונות נמצא ברוחם של הסכמי אוסלו שמעולם לא בוטלו, בעקבה של המחשבה הנואלת שהברברים סביבנו חושבים באופן דומה לשיקולים הרציונליים של מדינה מערבית. את הכסף לחמאס העבירו כל ממשלות ישראל ללא הבדל, על-פי המלצת גורמי הביטחון. כשגריר, שיווקתי את תוכניתו של שר החוץ דאז, יאיר לפיד, בדבר שלום כלכלי בעזה. עיקר התוכנית היה: שיקום הרצועה, הבאת השקעות בינלאומיות וכדומה בתמורה לשקט. העיקרון נוסח עוד באוסלו: אויבינו רוצים כמונו לחיות טוב, ולכן יהיו מוכנים להתפשר ולהגיע לשלום, ולכל הפחות לשקט תעשייתי. טעות נוראה.
כמה מאיתנו מכירים את אמנת חמאס? הנה משפט המפתח שלאורו פועלים הברברים בעזה ותומכיהם ברשות הפלשתינית: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה". את מי מעניין לקרוא על כוונותיהם האמיתיות ארוכות הטווח של הנאצים החדשים החוזרים עכשיו למקומותיהם, כשאנחנו מתרגשים ובוכים (באמת!) למראה איחודם מחדש של חטופים עם בני משפחותיהם?
כמה מאיתנו קראו את אמנת פת'ח ("האמנה הלאומית הפלשתינית"), מסמך נורא לא פחות מאמנת חמאס. במה תשתנה תפיסתם של ערביי שומרון ויהודה, אם הרש"פ משלמת משכורות לרוצחי יהודים לפי כמות הנרצחים? עכשיו מנסים לשווק לנו את חזרתה של הרש"פ לעזה במקום חמאס. טעות נוראה. חמאס מבין שלא יקבל תקציבים מהמערב הטיפש לשיקום הרצועה כל עוד הוא נמצא בחזית, ולכן נוח יהיה לו להציב אחרים "מתונים" בחזית כדי להזרים כסף לשיקומו. ביום שהפקודה תינתן, חמאס ישתלט על מוסדות השלטון ויאשים את ישראל ב"מצור" לקול תמיכת שונאי ישראל במערב והאידיוטים השימושיים בינינו.
ההסכם הנוכחי נורא, אך ייתכן שלא הייתה ברירה. התמונה המלאה אינה לפניי, וקיים יסוד להניח שישנם שיקולים נסתרים הנעלמים מעיני הציבור. נוכל לבחון אותם רק בעוד חודשים אחדים ואפילו שנה מעכשיו, כשם שהיה בשלבי המלחמה הקודמים. בינתיים אנחנו זקוקים לעצבים של ברזל ולסבלנות עילאית. הביקורת שלי היא על העלמת הדיון הרציני ועמעום הסיכונים שבו, והתמכרות לפסטיבל רגשני שמזכיר משתה ערב דֶבֶר.
ועוד צביעות שנקעה הנפש ממנה: קודם להסכם האשימה התקשורת ברובה את נתניהו, לא את חמאס. כמובן. החטופים "לא מעניינים אותו", אמרו, וחמור מזה, "הוא רוצה במותם". עפר לפיהם. עכשיו, ששוחררו החטופים הראשונים, אותה תקשורת שוב מאשימה אותו, הפעם במותם של החטופים הקודמים והבאים, וכמובן נזהרת מלזקוף אפילו אחוז משחרור החטופים לזכותו. חלילה, זה רק טראמפ (אותם פרשנים רצו בניצחונה של קאמלה האריס). כבר שנים שאין דיון ענייני בתקשורת המרכזית, אלא רק לפי השאלה, האם זה טוב לנתניהו או רע לו. את המחיר משלמים כולנו.
בתמונה: שמעון פרס ויאסר ערפאת בקהיר, גם חוסני מובארק ויצחק רבין שם. שלום (למעשה, שקט תעשייתי) תמורת עתידנו.