זה היה אחד השבועות העמוסים באירועים שהיו לנו לאחרונה. התחיל בעסקת החטופים בתחילת השבוע ושחרורן המרגש של אמילי, דורון ורומי הראשונות בסבב הזה, המשיך בהחזרת גופתו של חייל צה"ל אורון שאול משבי חמאס לאחר למעלה מעשור, ובין לבין התבשרנו על פטירתו של השחקן האהוב זאב רווח, התפטרותם של שרי מפלגת עוצמה יהודית מהממשלה וכניסתו המחודשת של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבית הלבן.
לקראת סופ"ש הרמטכ"ל הלוי הודיע על התפטרות מתפקידו, בתקשורת כבר נערכים לפעימה השנייה בעסקת החטופים ומי יודע מה עוד יקרה בעת כתיבת שורות אלו. קצב האירועים הוא מטורף. אירוע רודף אירוע, פרשה רודפת פרשה. הקשב הציבורי כבר לא מצליח להכיל את כמויות המידע שנשפכות עלינו. ובכל זאת, בצל שחרור החטופות והפוקוס התקשורתי עליהן, התקיימו השבוע שתי לוויות מרגשות. אחת בבית העלמין בקריית שאול, של זאב רווח, גיבור תרבות שהובא למנוחת עולמים, והלוויה השנייה בבית העלמין פוריה עלית של אורון שאול הי"ד גיבור מלחמה.
זאב רווח נולד בשנת 1940 ברבאט, בירת מרוקו להוריו חנה ויצחק. אביו היה פייטן, מורה ופעיל ציוני וקרא לבנו על שמם של זאב ז'בוטינסקי ונחום סוקולוב. משפחתו עלתה לארץ בשנת 1951. את דרכו בעולם המשחק החל בתיאטרון, שם הפגין כישרון טבעי והומור מדבק. הפריצה הגדולה שלו הגיעה בקולנוע הישראלי של שנות ה-70 וה-80, עם סרטים שהפכו לקלאסיקות של ממש, כמו "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי" ואחרים. למרות הזיהוי הראשוני שלו עם סרטי הבורקס, רווח לא חשש לגעת בנושאים מורכבים כמו המתח העדתי ושיחק גם בתפקידים דרמטיים. בסרטים כמו "המובטל בטיטו" ו"מאחורי הסורגים", הוא הוכיח שהוא לא רק מצחיק, אלא גם שחקן דרמטי מרגש ועמוק.
זאב רווח שימש השראה לדורות של שחקנים ויוצרים, שהמשיכו את דרכו ושמרו על הרוח הקלילה אך המשמעותית בעבודתו. סרטיו הפכו לנכסי צאן ברזל, צוטטו שוב ושוב, והיוו פסקול של חיי רבים בישראל. המורשת של רווח נותרה חקוקה בלבבות של כולנו. סרטיו ממשיכים להצחיק ולרגש, גם שנים לאחר שיצאו. חיוכו, קולו הייחודי ואנושיותו יישארו איתנו לעד, תזכורת לאיש שידע להפוך את היומיום לפלא. זכיתי לפגוש את רווח לפני עשור בכמה אירועים משותפים. תמיד היה עם החיוך הרחב המוכר שלו, עם טונות של שמחה והאנרגיות הבלתי נגמרות שלו. אלוקים נתן לי את היכולת לשמח אנשים, אמר תמיד. יהי זכרו ברוך.
שעת רחמים ועת רצון
ביום שני השבוע הייתה לי הזכות להשתתף בלוויה של חלל צה"ל אורון שאול, שגופתו הוחזרה לאחר מעל עשור שהייתה בשבי חמאס. זה היה מבצע הירואי גדול של צה"ל ושב"כ שעוד ידובר בו רבות. לבית העלמין בפוריה עלית הגיעו אלפים לחלוק כבוד אחרון לאורון. בינהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, השרה עידית סילמן שייצגה את הממשלה, חברי כנסת ואנשי צבא רבים. זהבה שאול אמו של אורון ריגשה בהספד שלה על בנה האהוב ולא הותירה אף עין יבשה. שני אחיו של אורון סיפרו בהספדים שלהם על אורון, האהבה שלו לצבא, למדינה, רוח הנתינה שהייתה בו והקשר המשפחתי החם שהפגין למשפחה.
בתום הנחת הזרים על הקבר, רציתי לנחם את זהבה שאול אך נעתקו לי המילים מהפה. תהיתי עם עצמי, מה אני הקטן יכול לומר לאמא אצילה שחיכתה מעל עשור להשבת גופת בנה החייל? נגשתי אל זהבה, הצדעתי לה ודמעות זלגו לי מהעיניים. זה היה אחד הרגעים המרגשים שחוויתי לאחרונה. או כמו שאמר הנשיא הרצוג בהספד שנשא: תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון. זאב רווח היה גיבור תרבות, אורון שאול היה גיבור מלחמה. קו משותף עובר בין שני הגיבורים הללו: שניהם נשאו עליהם את אהבתם לעם, לארץ, למדינה, והיו מודל ודוגמה לחיקוי בעיני רבים. בשבוע שבו זאב ואורון הובאו לקבורה, חובה עלינו לעצור רגע, לקחת נשימה ולומר להם תודה על כל מה שעשו למעננו. חובה עלינו להמשיך את עשייתם ופועלם ולהנציח את זכרם כפי שראוי ומגיע להם.