מחשבות באמצע הלילה
שעת חצות. יואב שכב במיטתו, אזניו כרויות בקשב כדי לשמוע שוב את הדינדון, אך הוא בושש לבוא. חלף כבר יותר משבוע מאז ששמע אותו לאחרונה ומאז לא הופיע עוד. למרות זאת התקשה להירדם, בציפייה דרוכה אליו.
"אולי זה פרי הדמיון שלי?" הרהר ופסל מיד את הרעיון. הוא הכיר את עצמו היטב, הוא לא היה איש של הזיות. להפך - לעתים האשימו אותו בפרקטיות מוגזמת.
הוא הרהר באשתו לשעבר, גרושתו. דפנה הייתה אישה חרוצה ופעלתנית שהקריירה שלה הייתה בראש מעייניה. בתחילה ראה זאת כיתרון. ואכן כך היה, לפחות בהתחלה - ביחד איתו דאגה דפנה במרץ לצרכי הבית ולתחזוקתו ואף השקיעה מאוד בילדיהם, אפילו יותר ממנו. משרד האדריכלים שניהלה עשה חייל. היא זכתה במספר פרסים, אחד מהם פרס בינלאומי, וקיבלה שבחים רבים על עבודתה, גם באמצעי התקשורת. בנוסף לעבודתה דפנה גם תיחזקה בלוג פעיל ודינמי מאוד שבו סיפרה לעיתים קרובות על עבודתה ועל חייה בכלל עם תובנות לחיים. הבלוג זכה לעוקבים רבים, מתחום המקצוע שלה וגם מעבר לו.
אכן, בתחילה ראה בכל זה יתרון.
היא הייתה אישה שכל גבר היה מתברך בה.
כך חשב לעצמו.
היא לא נענתה מיד לחיזוריו. להפך, היא הייתה קשה מאוד להשגה והוא זכה בה בקושי רב אבל לא הרפה עד שהגשים את חלומו - לזכות בה. בזכרונו, הריץ עכשיו את כל הפרשיות הרומנטיות שעברו עליו עד שהכיר אותה ויותר מזה - עד שזכה בהסכמתה לקשור איתו קשר זוגי.
כשהסכימה לקבל את הצעת הנישואים שלו הפך למאושר באדם.
בעיצומו של הלילה הזה, תוך כדי ציפייה לדנדון, צלל שוב אל נפתולי הפרשיות הרומנטיות שלו. היו רבות כאלה ובתוכן גם פרשת אהבה גדולה אחת, אהבה ענקית שהתפוגגה לבסוף כאילו מעולם לא הייתה, אבל הוא נצר אותה בלבו עד עצם היום הזה. זה קרה בהיותו בכיתה י"ב, קצת לפני הגיוס לצבא. "איריס", אמר לעצמו בלחישה את שמה. הוא זכר את הכל - את החיבור הגדול, את האהבה הגדולה, את רכות גופה הנשי כל כך, את ההבנה המתמדת ששררה ביניהם...
"למה בעצם נפרדנו?" תהה.
"באמת למה?" שאל את עצמו שוב.
הוא חזר להרהר בדפנה, אשתו לשעבר. ככל שהתקדמה הקריירה המצליחה שלה, כך התערערו ביניהם יחסי הזוגיות. מכיוון שהיה זה תהליך שהתרחש בהדרגה ובאיטיות, לא משך הדבר במיוחד את תשומת ליבו. למעשה, כמעט ולא שם לב כיצד היחסים ביניהם הולכים ונחלשים, הולכים ומתפוררים, הולכים ונמוגים. בתחילה, לא הבין מדוע היא מתחמקת ממנו כשבא לחבקה, לנשק אותה או להציע לה לצאת להתאוורר בבית קפה, לבקר חברים, להזמין חברים, לצפות במופע או סתם לצפות בתוכנית בטלוויזיה. אבל הזמן לא הצליח לשפר את היחסים ביניהם ובשלב מסוים החל לעורר את חשדותיו. בהדרגה נוצר ביניהם ריחוק שהלך וגדל. ריחוק שהעיק עליו עוד ועוד עד שהפך לבלתי נסבל.
פעמים רבות התוודתה בפניו שהעבודה דורשת ממנה המון והיא מודעת לכך שהדבר בא על חשבון המשפחה. הוא לא ידע מה להציע לה. המשפחה הייתה חשובה לה מאוד אבל הקריירה הייתה נשמת אפה.
ואז, יום אחד אמרה לו בפשטות: "החלטתי להיפרד ממך."
מוכה אֵלֶם חש כיצד פיו מתייבש.
רגע ארוך לא עלה בידו להוציא מפיו מילה.
בהדרגה הצליח להשיב לעצמו את יכולת הדיבור. בתחילה היה הקול שיצא מפיו צווחני משהו ואז התייצב.
"יש לך מישהו אחר". קבע בפסקנות ובהתמרמרות לאחר שהצליח להתגבר על תחושת החנק שסגרה על גרונו כמו צבת ענקית.
היא המתינה רגע ואז חייכה אליו חיוך שהיו בו תערובת של אשמה עצמית, רחמים וצער. דמעות עמדו בעיניה.
"אלוהים, כמה שאתה לא מבין אותי." לחשה באכזבה לחישה רמה.
הבעת תמיהה חלפה על פניו.
"כן, יש לי מישהו אחר, או יותר נכון מישהי." הוסיפה בעוקצנות. "זו הקריירה שלי."
"היית צריך להבין את זה כבר מזמן." הוסיפה, מפנה אליו את כתפה.
"אבל מה הבעיה איתה, עם הקריירה?". הרי את מצליחה ללא הרף, מתקדמת ומגיעה להישגים גדולים."
"וזאת הבעיה." השיבה.
הוא פרש את ידיו בחוסר הבנה.
עכשיו, כשהילדים כבר מספיק גדולים אני יכולה להרשות זאת לעצמי."
"את מה?"
"את הניתוק המוחלט הזה, כדי שאוכל להקדיש את כל כולי לעניין, ליכולות האדריכליות שלי, לקריירה שלי. מחכים לי פרויקטים גדולים, מעניינים, חדשניים, מאתגרים, רובם בחו"ל. אני לא מוכנה להפסיד אותם. אני מצפה להם בכיליון עיניים."
"דפנה, את משוגעת." פלט.
"יכול להיות." אבל זה משהו שאני חייבת לעשות.
"חייבת? ואת לא יכולה לעשות את זה כשאנחנו ביחד?"
היא הנידה בראשה לשלילה. ראשה נע מצד לצד באיטיות.
"לא יואב, לא. אני פשוט רוצה את הכל וזה אומר את הכל.
"אני זקוקה לטוטאליות... טוטאליות."
"טוטאליות זה שם המשחק." הוסיפה.
הוא דימה לראות ניצוץ של טירוף בעיניה.
"ומי יתמוך בך ברגעי מצוקה? מי יתן לך כתף כשתרצי אותה?"
"אני לא זקוקה לזה יואב." פסקה.
תחושת עלבון צרבה אותו, חילחלה בגופו כמו רעל קטלני.
הוא רעד.
וכך הסתיימה הזוגיות שלהם.
עצב רב אפף אותו לפתע, בהרהרו בכך.
הוא היטיב את שכיבתו במיטה, הביט אל תוך חשכת חדר השינה שלו וחיכה לדינדון שלא הגיע הלילה.
"האם יגיע?" שאל את עצמו.
הוא הביט בשעון שעל השידה שלו. השעה הייתה שתיים ועשרים אחר חצות.
"נראה שלא." הרהר. גופו וראשו היו כבדים ממחשבות. עפעפיו נסגרו לאיטם.
לא חלפו רגעים ארוכים והוא נרדם.