לפני 55 שנים ב-23 בינואר 1970, התרחש אסון כבד באילת. 19 חיילים וחמישה אזרחים עובדי צה"ל נהרגו ו-42 נפצעו חלקם קשה כאשר משאית טעונה במוקשים וחומרי נפץ התפוצצה בשעת פריקתה מנחתת חיל-הים ששבה ממבצע האי שדואן. האסון כונה לימים "אסון משאית התחמושת". בין הרוגי האסון, סרן יעקב ברק שנפצע קשה באוקטובר 1967 כשהיה על סיפון משחתת אילת. הוא השתקם וחזר לשרת בחיל-הים, אולם מצא את מותו באסון משאית התחמושת קצת למעלה משנתיים לאחר שנפצע.
רקע לאסון
ב-22 בינואר 1970 ימי תקופת ההתשה, פשט כוח צנחנים של צה"ל בסיוע כוחות מיחידות נוספות על אי-האלמוגים המצרי שדואן, שנמצא מדרום לשארם א-שייח. באי היה מגדלור ומערכות מכ"ם והיה מוצב כוח צבא מצרי. חיילי צה"ל הוטסו למקום משארם א-שייח במסוקים, השתלטו על האי, טיהרו את האי מהכוחות המצריים ושהו בו כ-32 שעות לערך.
לוחמי צה"ל לקחו בשבי כ-60 חיילי אויב ואף לקחו ממנו שלל מכ"מ ימי. מטרות המבצע שנקרא בשם הרשמי "מבצע רודוס" היו לקיחת שבויים מצריים כ"קלפי מיקוח" והמשך התשת הצבא המצרי. במהלך הפשיטה נהרגו שלושה מחיילנו ושבעה מחיילנו נפצעו. לחיל המצב המצרי באי היו שלושים הרוגים. בתום הפשיטה חזר הכוח ארצה.
יום לאחר המבצע, ביום שישי 23 בינואר 1970, הפליגה משארם א-שייח לאילת נחתת חיל-הים אח"י בת-שבע, כשעל סיפונה חיילים וציוד צבאי ששימש לפעולת צה"ל באי שדואן. בין השאר הובאו בסיפונה הקרקעי של הנחתת משאיות עמוסות תחמושת ובכלל זה מוקשים וחומרי נפץ שפונו מהאי שדואן במהלך הפעולה. על-פי עדויות חיילים שפורסמו בזמנו, המוקשים הונחו ברישול משהו, ללא אמצעי בטיחות הנדרשים.
פיצוץ אדיר שהחריד את כל העיר
לאחר הפלגה, שנמשכה כיממה והתנהלה בים שקט, נכנסה נחתת אח"י בת שבע בשבת 24 בינואר 1970 סמוך לשעה ארבע אחר-הצהריים לחוף מדרום לנמל הצבאי באילת. ושם החלה בפירוק והורדת המשאיות וחומרי הנפץ שהיו על סיפונה.
המשאיות הראשונות העמוסות והכבדות התקשו בצאתן מהנחתת לעבור בחול שעל החוף וגלגליהם הסתובבו על מקומם ויצרו בור בחול. סביב המשאיות התקהלו מספר חיילים, נגדים וקצינים וכמה מעובדי מספנת חיל-הים שנקראו לסייע בפעולת הורדת הציוד והמשאיות מהנחתת. איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו את האסון הקרב ובא וכי תוך דקות אחדות יהפוך המקום לשדה קטל. אחת המשאיות שירדה מהנחתת, כנראה האחרונה מבניהן, נפלה מדלת הנחתת אל בור שנוצר במקום כתוצאה מהתחפרות המשאיות הקודמות בחול.
הטלטול הפתאומי של המשאית הפעיל לפי הערכה את אחד מהמוקשים שהיו על המשאית וגרם לפיצוץ של כמה טונות חומרי נפץ שהיו עליה. נשמע פיצוץ אדיר. במקום הפיצוץ עצמו עלתה להבת אש ורסיסי מתכת ועץ עפו לכל עבר. מאזור ההתפוצצות היתמר ענן שחור שנראה למרחוק. מהמשאית נותרו שרידים בלבד.
הפיצוץ האדיר החריד את כל העיר. עד היום רבים מתושבי אילת שהייתה אז בתחילת שנות ה-70 ישוב קטן יחסית, לא ישכחו את אותה שבת בה התרחש האסון הנוראי ואת הרעש המחריד שזעזע את העיר.
בית חולים יוספטל לא היה ערוך
ראשוני הפצועים הגיעו לחדר המיון בבית חולים יוספטל כ-10 דקות לאחר הפיצוץ. תושבי אילת נרתמו לפעולות החילוץ והעבירו במכוניותיהם חלק מהפצועים. בית חולים יוספטל נכנס לכוננות חרום. הייתה זו כאמור שבת בצהריים. רופאים ואחיות הוזעקו מבתיהם. המחזות והמראות היו קשים. הפצועים שכבו על שמיכות ומילאו את כל המקומות הפנויים בבית החולים. תושבי העיר נקראו זמן קצר לאחר האסון לתרום מנות דם ונמסר כי ההיענות הייתה רבה ונתרמו כ-150 מנות.
מרבית הפצועים סבלו מכוויות קשות, מההדף החזק ומפגיעה של רסיסי עץ ומתכת ואף מקטיעות. רופאים שהגיעו למקום וטיפלו בפצועים סיפרו כי מעולם לא נתקלו בכמות כזאת גדולה של נפגעים קשה באירוע אחד. בית החולים שהיה אז קטן יחסית לא היה ערוך ומסוגל לטפל כראוי בכמות הנפגעים הקשים וסוגי הפציעות מהם סבלו. כך למשל, לא ניתן היה לקבל בו טיפול כירורגי ראוי שדורש חדרי ניתוח מצוידים במכשור מתאים.
בערב הגיעו לאילת במטוס חיל-האוויר צוותי רפואה ממרכז הארץ. עוד באותו לילה העבירו מטוסי תובלה של חיל-האוויר חלק מהפצועים לטיפול בבתי חולים תל השומר, בלינסון והדסה. למחרת אירוע האסון, ביום ראשון 25 בינואר הגיעו לנמל אילת צוותי חיל הנדסה שסרקו ביסודיות את שטח מקום הפיצוץ וסביבתו כדי לאתר ולפרק מוקשים וחלקי חומרי נפץ שהתפזרו בשטח.
מהאסונות הכבדים בתקופת מלחמת ההתשה
למקום האירוע הגיעו הרמטכ"ל רב אלוף חיים בר לב, ראש אג"מ האלוף דוד אלעזר, אלוף פיקוד דרום אריאל שרון, מפקד חיל-הים האלוף אברהם בוצר, הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן וקצינים בכירים נוספים. היה זה אחד האסונות הכבדים בתולדות צה"ל בתקופת מלחמת ההתשה. באסון קיפחו חייהם 24 איש - 19 חיילים, נגדים וקצינים וחמישה עובדי מספנת חיל-הים.
עשרות נפצעו ונושאים את צלקות האסון בגוף ובנפש. כאמור בין הרוגי האסון, סרן יעקב ברק שנפצע קשה באוקטובר 1967 כשהיה על סיפון משחתת אילת. הוא השתקם וחזר לשרת בחיל-הים, אולם מצא את מותו באסון משאית התחמושת קצת למעלה משנתיים לאחר שנפצע.
מסקנות ועדת החקירה
זמן קצר לאחר האסון מינה הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב ועדת חקירה לבדיקת ובירור נסיבות האסון בראשות אל"ם דוד לסקוב קצין בכיר בחיל ההנדסה. הוועדה קבעה במסקנותיה כי ההתפוצצות אירעה בעקבות חלק ממוקש שנשבר בעת שיצאה המשאית מהנחתת. התברר כי לפני שהמשאית עמוסת חומר הנפץ עלתה על הספינה היה על האחראים להעמסתה להקפיד לפרק את המנגנונים מן המוקשים, אך על-פי מסקנות הוועדה הם לא עשו כן.
בעקבות המלצות ומסקנות ועדת חקירה זו הוגשו בבית הדין של פיקוד המרכז כתבי אישום באשמת גרימת מוות שלא בזדון, בפציעה וברשלנות כנגד חמישה נאשמים, ארבעה קצינים וסמל אחד שהיו מעורבים, על-פי כתב האישום, בהעמסת המשאית בחומרי נפץ בניגוד לנהלי הבטיחות. מתוך החמישה הרשיע בית הדין שני נאשמים, קציני הנדסה, סגן וסגן-משנה. כאשמים במחדל. הסגן נדון ל-18 חודשי מאסר ואילו על הסגן משנה הוטלו תשעה חודשי מאסר. שאר הנאשמים, שני קצינים וסמל, זוכו מאשמה.
אחרי 50 שנה אנדרטה לזכר הרוגי האסון
סיפור אירוע פיצוץ משאית התחמושת נשכח עם השנים ויש אומרים כי הוצנע ואולי אף הושכח במכוון. אחרי הכל אסון קטלני מיותר זה אינו לתפארת צה"ל ולא מן הנמנע כי באותה תקופה היה רצון מצד ראשי צה"ל ומערכת הביטחון להרחיק מהתודעה הציבורית את סיפור המחדל וזה אולי אחד ההסברים שלא הוקמה אנדרטה לזכר הרוגי האסון במשך יובל שנים. התחושה בקרב המקורבים לפרשה שהאחראים למחדל זה מהדרגים הבכירים לא נתנו את הדין.
לפני מספר שנים התארגנה קבוצת אנשי חיל-הים חברי עמותת יוצאי הנחתות ובראשם אל"ם (מיל) מייק אלדר, לשעבר מפקד פלגת הנחתות, ואנשים נוספים בשיתוף בני משפחות ההרוגים, במטרה להנציח את זכר נספי האסון באנדרטה וכמו-כן לספר את סיפורה של נחתת בת שבע ובמאמץ לא קטן הצליחו לבסוף לשכנע את עיריית אילת לאשר הקמת אנדרטה לזכר הנספים. רק בינואר 2018 אישרה מועצת העיר אילת את הצבתה של אנדרטה להנצחת הרוגי האסון לא הרחק מהמקום בו אירוע פיצוץ המשאית.
את האנדרטה בדמות סלע גדול עליו שלט הנצחה ובו שמות כלל הנופלים לרבות חמשת עובדי צה"ל האזרחים תכנן ועיצב האדריכל גבי מגן. את תכנון הפיתוח והנוף של האנדרטה תכנן האדריכל יהודה פרחי שאחיו יוסי פרחי היה צוללן בצוללת דקר ונספה באסון טביעתה.
בינואר 2020, 50 שנה לאחר האסון הנורא נחנכה האנדרטה בטקס מרגש בהשתתפות נציגי חיל-הים, צה"ל, עיריית אילת וכמובן בהשתתפות בני משפחות הנספים שאותרו לפחות בחלקם והגיעו מכל רחבי הארץ.