אני ממליץ בפני קוראי לא להחמיץ את ההצגה "ריצ'ארד השלישי" בתיאטרון גשר. תודה לתיאטרון גשר על החוויה של תיאטרון במיטבו, שהצליח לחבר בין המציאות הישראלית העכשווית ובין הקלסיקה הנצחית השקספירית, המביאה לנו את ריצ'רד השלישי, מלך רשע שהחברה בממלכה האנגלית נכבשת במניפולציות שלו, אותו גילמה ענקית התיאטרון, יבגניה דודינה, בוגרת האקדמיה הממלכתית במוסקבה שבעברה הייתה שחקנית התיאטרון ע"ש מאיקובסקי במוסקבה. העלייה מרוסיה לאחר נפילת החומות הוסיפה נדבכים מאוד משמעותיים ומרקיעים בשלל מישורים לאוצרות התרבות הישראלית, ובתוכם אני מוצא את האוצר התרבותי - יבגניה דודינה. שבה אותי הקשר שיצר תיאטרון גשר בין העלילה המתרחשת באנגליה בימי הביניים למציאות חיינו העכשווית במדינת ישראל. אני מוצא לנכון להודות לבמאי איתי טיראן שהצליח לפרק את המחזה מזמנו בימי הביניים וממקומו באנגליה ולבנות אותו מחדש במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת בישראל. על הבמה פגשנו ממלכה מסוכסכת במרכזה משפחה בה הילד הדחוי, הכואב והפצוע הופך לרודן אכזר. הטרגדיה המשפחתית הופכת לטרגדיה לאומית במחזה בו הפוליטי והאישי שזורים זה בזה. בתמונת הפתיחה חשתי במחזה השקספירי את נוכחותה של הזמרת שושנה דמארי, זמרת אהובה על דור נעורי, השרה את השיר שעל המילים והלחן חתומה נעמי שמר: "שֶׁמֶשׁ הָבִיאוּ שֶׁמֶשׁ כִּי שָׁמַי מְעוּנָנִים..." הרקיעים המעוננים הנישאים על כתפי הרשע של ריצ'ארד השלישי באנגליה הצמאים לשמש, פנייתם מופנית לנעמי שמר שלנו, שתביא את השמש, שתביא מזור לממלכה המדממת, כי רודנות אכזרית השתלטה עליה. כשהשוטר השקספירי, שומר החוק הכי מפוקפק שר את המלים: "כָּל הָרְחוֹבוֹת כְּבָר רֵיקִים הַסִּמְטָאוֹת כֻּלָּן שֶׁלּוֹ, שׁוּב הוּא לְבַדּוֹ, שׁוּב רָק עִם צַלְמוֹ..." על הבמה ראיתי את המשורר אהוד מנור, את הזמר והשחקן אושיק לוי ואת מחברת הלחן נורית הירש, אפילו אפרים קישון נראה על הבמה, כשהוא שותף לשקספיר בעיצוב דמותו של השוטר. אני ראיתי על הבמה את חיים גורי, את להקת הנח"ל ואת מדינת ישראל של 1948, כשריצ'ארד השלישי שר על "יְפִי הַבְּלוֹרִית וְהַתּוֹאָר, כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכּוֹחַ". וראיתי את עוצמת התהומיות בין הרוע והרשע של ריצ'ארד השלישי ובין "נִזְכּוֹר אֶת כֻּלָּם" ואני מבקש סליחה, אם ייפגע הקורא, שליבי ומחשבותי התרוצצו על הבמה בתחושה כבדה, שבשנת תשפ"ד ותשפ"ה מדינתי, מדינת ישראל, מעדה בחובה של "נִזְכּוֹר אֶת כֻּלָּם", כש-16 חודשים הפקרנו את בנינו ובנותינו לשהות במנהרות האופל של עזה תחתית, חלקם ירויים בגופם והנותרים בחיים כולם ירויים בנפשם. חשתי את נוכחותה על הבמה של משוררת, אהובה עלי במיוחד, לאה גולדברג, שכתבה שיר על ליטא אותה עזבה בשנת 1935, אבל איתי טיראן הבמאי שוטט איתנו עם השיר הזה בין ממלכת אנגליה בימי הביניים ובין מדינת ישראל כיום. כששמעתי את חוה אלברשטין שרה על "מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה..." חשתי את הכאב והפחד, שגם במדינתי שלי יכול להתרחש מה שברא שקספיר - רוצח סדרתי, נבל הדורך על גופות בדרכו לכס המלכות, שהוא למעשה המראה של החברה האנושית על כל פגמיה. כשראיתי את ריצא'רד השלישי על כס המלוכה וקבוצה של שיכורי אהבה למלך שרים "דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי, חַי וקַיָּם..." ראיתי את ההמונים המהללים את מי ששלח למוות את הגנרל אוריה החתי במלחמה עם מואב ושוכב עם רעייתו בירושלים. ראיתי את חמשת ילדי מיכל בת שאול ושני ילדי רצפה בת איה פילגש שאול - שבעה ילדים טהורים ונקיי כפיים תלויים על העץ, ורצפה בת איה יומם וליל ניצבת למרגלות העצים ומגרשת את הנשרים שלא ייפגעו בילדים הטהורים, שדוד המלך התיר לגבעונים לתלות אותם. ראיתי את המוות והאכזריות המתרוצצים בביתו של המלך המהולל "דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם", כשבנו אבשלום רוצח את אחיו אמון, שאנס את אחותו תמר. אני מודה לבמאי איתי טירן, שהצליח בשיבוץ השירים הישראלים להפוך את המיתוס של טוב למות בעד ארצנו כמיתוס מגוחך, כי מה שנחוץ לחברה הישראלית זו קדושת החיים - טוב לחיות בעד ארצנו ולא להתייחד ב-י"א באדר עם "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ".