1. שנים חיכה יצחק עמית להגיע למעמד הרם של שופט עליון, ועוד יותר לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. אז עכשיו יתעסקו איתו בדם שפיר ושליה, בעבירות בנייה או בקיצור הליכים בוועדה לתכנון ולבנייה, שאצל בני תמותה נמשכים שנים ואילו לכבוד עמית נסתיימו בשעה קלה?
"אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל, וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" נאמר בתהלים על האֵל, ומזה למדו חכמינו "שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה", מעניש את הצדיקים הקרובים אליו אף על דברים פעוטים מפני חילול השם, שכן הציבור עלול ללמוד מחטאם של הגדולים ויבוא לזלזל בדין. המהרש"א (מאות 17-16) מסביר שאם צדיקים נענשים על דברים קלים, לומד השאר קל וחומר לעצמו ביחס לעברות חמורות.
2. אולם חכמינו לא הכירו את צדיקי העליון שלנו. אלה ניחנים במזג שיפוטי כה עדין, עד שהחטא לא מסוגל לעבור את סף דלתם, ומה שפורסם בעניינו של עמית בכל ערוץ תקשורת רענן, מקורו באי הבנת מעמדו המהותי של העליון בשבתו על כסאו. Rex non potest peccare, המלך לא יכול לטעות, אמרו הקדמונים, והרי עניין לנו עם שופטים הממשיכים את רעיון המלך הפילוסוף של אפלטון, שהוא חכם ומבין ויודע הרבה מעבר לשיעור הבנתם של בני תמותה רגילים, עד שנכון להפקיד בידיו את ניהול הממלכה, גם אם משמעות הדבר היא דיקטטורה, שהרי הוא יודע מה טוב לנו.
ברומא נהגתה הדוקטרינה הכנסייתית בדבר אי-יכולתו של האפיפיור לטעות (infallibilitas) "בשבתו על כסאו". די דומה לאפיפיור המשפט העומד להתמנות אצלנו בוועדה למינוי קרדינלים. הקביעה הכנסייתית נועדה להילחם באנשי דת שהחציפו פנים וחלקו על האפיפיור. וכך ישבו חכמי הכנסייה "בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא" וקבעו שהשופט עמית אינו יכול לטעות. על יועצת המשפט של הוועדה למינוי שופטים מטעם עצמם נאסר לחקור את חטאיו של הנשיא המיועד, ולוּ רק לנקותו מעוון מראית העין, שהרי צדק צריך גם להיראות.
3. באמצע המאה הי"ח רצה מונטסקייה להגביל את סמכותו הבלתי מוגבלת של לואי ה-14, שראה עצמו שליט ומחוקק ושופט גם יחד, שכן המדינה והוא חד הם. רעיון הפרדת הרשויות שתפס תאוצה בעולם הדמוקרטי מאז, איזן בין מוקדי הכוח כדי לשמור על זכויותיו של האזרח. וכך קיבל ביהמ"ש יכולת לבלום חקיקה לא ראויה או לבקר החלטה שלטונית לא ראויה. אולם החכם הצרפתי לא חזה כנראה מצב שבו הכוח עובר לרשות השופטת שהמליכה עצמה ללא איזון או בלם על כוחה.
יכולים חברי הרשות המחוקקת לחוקק, אך לא לשון החוק תקבע אלא "הפרשנות התכליתית" של השופט, היוצרת חוק חדש, לעתים הפוך מכוונת המחוקק. ולא רק חוקים חדשים יוצרים העליונים, אלא קובעים עבורנו מהם הערכים הראויים. יכול הציבור להתווכח ולשכנע באמצעות נבחריו עד שיגיעו לפשרה של חקיקת חוק, פרי התהליך הארוך. לשווא. חכמי העליון יקבעו לפי השקפת עולמם הפרטית מהו הערך הראוי.
4. חמור מזה, בית המשפט העליון עלול לפסול את חוק השבות בטענה שהוא סותר את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" בהיותו חוק מפלה. ככלל, מדינה יהודית ודמוקרטית היא עניין בעייתי עבור העליונים, והשנים הפכו את ה"יהודית" להצהרה חלולה. מה שמונע מהם אפוא לבטל את חוק השבות הוא רק רצונם הטוב. בני אלים אלה עדיין מתחשבים בציבור הנבער המתעקש על יהדותה של המדינה, אך לא לעולם חוסן.
אולם מקורותינו העתיקים מלמדים: התכנסות הוועדה לבחירת שופטים כדי להמליך את השופט עמית על בית המשפט, ללא ניקויו המלא מעוון, היא חילול השם והמסמר האחרון במראית העין של שלטון החוק ואמון הציבור. יראה הציבור וישפוט.